אחדים מבכירי הליכוד שיתפו אותנו בסוף השבוע בווידויים מרגשים שבהם הודו שטעו בתמיכה הגורפת שלהם ברפורמה המשפטית, והבטיחו לנו: לא עוד. יולי אדלשטיין אמר ש"נרדם בשמירה", אבי דיכטר נשבע שלא יאפשר ל"בריונים" לנהל את ההצגה. תרשו לי לקלקל את המחזה הנלעג הזה: כשהכנסת תחזור למושב החורף, לוין, בן גביר, סמוטריץ' והחרדים ימשיכו ביישום המהפכה המשטרית. כל כך פשוט. אחרת לא תהיה לנתניהו ממשלה.
ובכל מקרה, לפני הווידויים האלה, ניתן היה לצפות מהם לבקש סליחה מהאלפים שצעדו לירושלים בשמש הקופחת.
הניסיון של ישראל כ”ץ לצאת בסדר עם כל הצדדים שמעורבים בעימות שמתחולל אצלנו מעצבן. השבוע הוא ביקש להרגיע "מכל הכיוונים". השר כ”ץ, בעימות הזה יש רק צד אחד שדובריו מטנפים ומאיימים לפגוע בצד המוחה. זה הצד שלך.
יצחק שמיר סיפר לי פעם שנלווה לשר הפנים של מרוקו, הגנרל מוחמד אופקיר, במסוק שחג מעל אלפי מפגינים. "לא תאמין", סיפר לי שמיר, "הוא ביקש מהטייס להנמיך, הפעיל את מכונת הירייה במסוק, וטבח במפגינים בלי רחמים".
נזכרתי בסיפור הזה על רקע מבול הביקורים ה"היסטוריים" של לפחות שישה שרים שלנו ברבאט. ישראל ומרוקו מקיימות קשרים עמוקים במשך עשרות שנים. גם אני יכול להעיד שביקרתי ברבאט שלוש פעמים כאורח בית המלוכה. כיף במרוקו - תשאלו את השרים שמגיעים לשם, תמיד בשיירה מאובטחת תוך שהמארחים מרעיפים עליהם מכל טוב.
הרבה לפני השרה להגנת הסביבה עידית סילמן ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה, ראשי הממשלה לשעבר יצחק רבין ושמעון פרס ביקרו במרוקו פעמים רבות. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו יגיעו לרבאט, אחרי שכבר שילמו על האירוח בהכרה בסהרה המערבית. הייאוש במרוקו קל: שם לא יהיה מפגין אחד שיצעק לעברם "בושה".
בסתיו 1946 נשלח הסופר סטיג דאגרמן בן ה־23 על ידי העיתון השבדי "אקספרסן" לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. אסופת המאמרים שפירסם מופיעה בספר "סתיו גרמני". העולם התייחס אז לגרמניה כיישות שאינה ראויה לרחמים אנושיים. אבל למרות הקביעה הזאת דאגרמן מצליח להעביר לקורא בהגינות מהו סבל, גם אחרי תבוסה. הנה קטע שבו הוא משתף אותנו במחשבותיו אחרי שעזב את גרמניה: "איך הייתי מרגיש אילו היה עליי להישאר, אילו היה עליי לרעוב יום אחר יום, אילו היה עליי לישון במרתף, להיאבק כל רגע בפיתוי לגנוב".
"אם אפתח את הפה האדמה תרעד כאן", אמר לי בימים האחרונים חבר ששירת בשב"כ 27 שנים, ומכיר את המתרחש בצמרת המדינה. זה לא היה איום, זו הייתה קריאה שנבעה מדם ליבו - נוכח מה שמתחולל כאן. שיכנעתי אותו להימנע משחרור המידע הכי רגיש על מה שראה במסדרונות השלטון. אמרתי לו: "תחזור לשיר שהפכת להמנון הפרטי שלך, 'רוץ ילד רוץ' של 'כנסיית השכל''". כך כתב מחבר השיר, רן אלמליח: "רוץ ילד רוץ אל תעצור לשאול, המראה לא משקרת. אתה כבר ילד גדול. חלומות נמסים בשמש, אל תיתן לזה לקרות. חלומות נרקבים בגשם, אל תיתן לזה לקרות. רוץ ילד רוץ".
איך שלא תרצו, נפל אצלנו דבר בשבעת החודשים. מה נותר להציע? תחזיקו מעמד. תמשיכו לרוץ, למען שפיותכם.