על פניו, זהו תור הזהב של פוליטיקת המרכז. שבעה חודשים של ממשלת "ימין על מלא", שחיה עד כה על קוקטייל מסוכן של דורסנות, נקמנות והטרלות, הביאו לנסיקה בסקרים של ח"כ בני גנץ ומפלגתו. לאחרונה, בעקבות המשבר החריף בצה"ל וההכנה לקראת קטסטרופה כלכלית, נשמעות גם קריאות כאלה ואחרות ל"ממשלת חירום" או אפילו "ממשלת אחדות", למרות שהניסויים בתחום הסתיימו בפיצוץ זריז ומפואר.
הרעיון נשמע פשוט והגיוני: הממשלה זקוקה לאיזונים ובלמים מתוך עצמה, על מנת לשקם את הנזקים שנגרמים בגלל ממשלה שנשענת על קצוות. אם לתרגם זאת לאריתמטיקה פוליטית: השרים בן גביר וסמוטריץ' אאוט, גנץ וח"כ יאיר לפיד אין, ושלום על ישראל ועל ערב־הסעודית. אלא שמדובר בתרופת פלצבו, שנשענת על ניתוח שגוי הן מבחינת טקטית והן ברמה האסטרטגית.
ראשית, עם כל הכבוד להצתה המאוחרת והמגוחכת של דמויות כמו ח"כ יולי אדלשטיין, שתי התכונות הבולטות שמאפיינות את הימין העמוק - האובססיה למערכת המשפט והתשוקה לספח התנחלויות - צרובות בבשרו של הליכוד, המפלגה שאין "חירום" או "אחדות" בלעדיה. יש יותר מן המשותף בין בן גביר וח"כ יצחק פינדרוס לבין השרה מירי רגב והשר מיקי זוהר מאשר בין שני האחרונים לח"כ מירב בן ארי, למשל. וזה עוד לפני שמסבירים בפעם המיליון, למרות שתיקיית הראיות כבר יותר ארוכה מהתנ"ך: ראש הממשלה אינו ליברל שבוי אשר מייחל לחילוצו מחוטפיו הפנאטים. זה אפילו לא עובר כבדיחה.
זה מתחבר גם לשינוי הדרמטי והגדול שעבר על הפוליטיקה כולה בעשור האחרון, וממש לא רק בישראל: גסיסתה הארוכה והמכוערת של פוליטיקת הפשרה. הקונספט שסייע לשמירת היציבות הדמוקרטית אחרי מלחמת העולם השנייה, לפיו יריבים פוליטיים מסוגלים לשתף פעולה היכן שזה לא מתנגש עם עקרונות יסוד באג'נדה שלהם, הלך ונחלש מאז עליית הפופוליזם עד לקריסה מוחלטת. מה שהחליף אותה הוא הפוליטיקה של "אין כאבי בטן", כפי שהגדירה זאת רגב בהקלטה המפורסמת כשהליכוד נאבק ב"ממשלת השינוי": "החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן. אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים".
מה שרגב אמרה אינו תקף רק לליכוד, והוא בעיקר לא קיים רק בנפשם הצינית של פוליטיקאים ופוליטיקאיות. למעשה, הפוליטיקה של "אין כאבי בטן" היא גם תוצר מובהק של מהפכה טכנולוגית ותקשורתית עם השפעה עצומה על היכולת לקבל החלטות מרחיקות לכת, שיהיו מנוגדות לקצוות של הבייס. זאת הייתה הטרגדיה של "ממשלת השינוי": קונסטרוקציה שהתיימרה למקסם את המשותף ולהדחיק את המפריד, לא הצליחה להוביל תהליכים גדולים ונקרעה במהירות עקב לחץ אפקטיבי על נקודות התורפה (עידית סילמן וניר אורבך) או בגלל התנהלות טהרנית ואנוכית (ג'ידא רינאוי־זועבי).
לכן האלטרנטיבה לקואליציית ה"על מלא" היא לא שלטון מתון ורגוע, אלא בחירה בין שיתוק (ממשלת בנט־לפיד) למלחמת התשה יומיומית (ממשלת נתניהו־גנץ). ייתכן ששתי האופציות עדיפות על האסון הנוכחי, אבל הן עדיין לא יותר מכדור נגד כאב ראש בזמן שהגוף מותקף על ידי מחלה ממארת.






