מונדיאל הנשים 2023, שנערך בימים אלה באוסטרליה וניו־זילנד, שובר שיאי רייטינג והכנסות בעולם. הוא עמוס בסיפורים נהדרים, הפתעות, דרמות, ורוב הנבחרות – בעיקר הקטנות – מציגות קפיצת מדרגה ברמתן. אך למרבה הצער, הוא גם מלווה בהמון מיזוגיניה וסקסיזם ברשת.
מספיק לראות את התגובות בכתבות השונות המתפרסמות ב־ynet, המסקר את המונדיאל באופן נרחב כראוי לאירוע בסדר הגודל כזה. חלק נכבד מהן נכתבו על ידי גברים שמתעקשים שאחרים ידעו שהאליפות הזו ממש לא מעניינת אותם. "מעדיף לראות קרלינג ולא את הזוועה הזאת", "עוד פמיניזם בשקל", "מי אלה? את מי זה מעניין?", "מרתק אבל נרדמתי" – אלו רק כמה דוגמאות. כמובן שהיו גם הערות סקסיסטיות על מראה הכדורגלניות, והמון תגובות על "הרמה הנחותה". אותם מגיבים אפילו ניסו לפרסם פוסטים נגד המונדיאל בקבוצת פייסבוק המגדירה את עצמה כ"המקום הטוב ביותר לכל אוהבי כדורגל הנשים", מה שאומר שהם ממש חיפשו את הקבוצה כדי להביע את דעתם על האליפות.
אף ספורט נשים אחר לא גורר תגובות כאלו, בטח לא ברמה הזאת. באולימפיאדה, למשל, אף אחד לא סופר רק את המדליות של הגברים ממדינתו. אף ישראלי לא טוען שההצלחות של ג'ודאיות דוגמת רז הרשקו לא נחשבות משום שנשים חלשות מגברים, או שהשחיינית אנסטסיה גורבנקו "לא מעניינת" כי היא אמנם זכתה פעמיים באליפות אירופה, אבל מולה התמודדו רק נשים.
כשכתבתי שמרתה הברזילאית, מי שנחשבת בעיני רבים לכדורגלנית הגדולה אי פעם, היא מלכת השערים בתולדות גביע העולם (גברים ונשים) עם 17 כיבושים, או שבטורניר הנוכחי היא עשויה להפוך לראשונה שמוצאת את הרשת בשישה מונדיאלים שונים, התגובות היו זועמות. כשהשחיינית קייטי לדקי שברה השבוע את השוויון שלה עם מייקל פלפס האגדי עם מדליית זהב מספר 16 באליפויות העולם, זה כמובן היה בסדר.
כדורגל נתפס כ"משחק גברי", ויש משהו בנשים שמשחקות אותו שמכעיס גברים שמרנים. זו המציאות, ולא רק בישראל. אבל ברוב המדינות מעמד הנשים משתפר, וכדורגל הנשים נמצא בנסיקה מתמדת. התפקיד שלנו כתקשורת הוא להתעלם מהתגובות השליליות, ולהעניק לענף את הסיקור המגיע לו. האוהד הממוצע כמובן לא חייב לקחת חלק, אבל גם אסור לו להציק למי שנהנה. הכדורגל שייך לכולם, וגם לכולן.
