לורד ג'ים // ג'וזף קונרד } מאנגלית: נעם בן זאב } מודן } 373 עמ'
בפתיחת 'לורד ג'ים', הרומן הנפלא של ג'וזף קונרד, שזכה עכשיו לתרגום חדש ויפה, ג'ים הוא סוכן שטח בנמלי המזרח — כלכותה, בומביי, רנגון. תפקידו של סוכן השטח הוא להגיע ראשון לאוניות שעוגנות בנמל, לתת לרב־החובל את כרטיס הביקור של בית המסחר שאותו הוא מייצג, וכאשר רב־החובל יורד אל החוף, לנווט אותו לשם. ג'ים הוא סוכן שטח נפלא ואהוב על הכל, אך הוא אינו מתמיד בשום מקום. השמועות על מעשה מכוער שבו היה מעורב רודפות אותו, והוא עובר מנמל לנמל. לימים, מודיע לנו המספר, נטש ג'ים את החופים והרחיק ללב יערות העד במלזיה. שם נקרא לורד ג'ים.
עלילותיו של ג'ים וטיבו של אותו מעשה מכוער, שדחק אותו לנדוד מנמל לנמל ולגלות לכפר נידח, יתגלו אט־אט בתנועת הספר אחורה וקדימה בזמן, בגלים ארוכים וקצרים: אחורה אל סיפור המשפט שנערך לו, עוד אחורה ללילה הגורלי בספינה ולנעוריו, וקדימה לעלילותיו בלב יערות העד של דרום מזרח אסיה ועד סופו. עשרות העמודים הראשונים מסופרים מעמדת מספר יודע כל (ולכן גם נטול ממשות), ואז עובר הספר לאולם בית המשפט, שם עיניו של ג'ים נחות על אדם ששמו מארלו (כן, כשם גיבור ספרו המפורסם הנוסף של קונרד, 'לב המאפליה'). משם והלאה, סיפורו של ג'ים הוא גם הסיפור של מארלו, המתעניין בג'ים ובגורלו ומנסה להבין לא רק את העובדות "הממשיות, מושגות בחושים", אלא "משהו נוסף, משהו שאינו גלוי לעין". "פעמים רבות, ובאזורים הכי נידחים בעולם, תמיד גילה מארלו רצון לשוב ולהיזכר בג'ים, באריכות, בפרטי פרטים — ובסיפורים שסיפר עליו". לא פחות מהשאלה מה קרה לג'ים, מארלו מוטרד מהשאלה מדוע הוא נמשך לסיפורו של ג'ים, וכך הוא מתפקד הן כמספר והן כנציגו של הקורא. הוא סוכן השטח שלנו, המתווך של הסיפור.
'לורד ג'ים' התפרסם בתחילה כסיפור בהמשכים מאוקטובר 1899 לנובמבר 1900, ורק לאחר מכן כרומן. נראה שצורת הספר מתעצבת במהלכו, ויכול להיות שלצורת הפרסום הייתה השפעה על מבנה הספר. התחושה העולה בפתיחת הספר היא שאנחנו שוהים במחיצת דובר מיומן שמחפש את הטון הנכון והצורה הנכונה להגיש את דבריו. זה אינו פגם ברומן, משום שהמבנה של הספר וחיפוש הדרך מתאימים לרוח הרומן, לנופים — הפיזיים והנפשיים — ולקורותיו של ג'ים. מבנהו הלולאתי של 'לורד ג'ים' ממחיש שיש דבר כזה "ספוילר", ולא משום שיש לשמור על המתח (הרי אנו יודעים מה קרה לג'ים), אלא משום שחוויית הקריאה ברומן תלויה בכרונולוגיה של הסיפור (להבדיל מהכרונולוגיה של המעשים המתוארים בו). בסופו של דבר אמנם נדע מה היה טיבו של אותו מעשה מביש ומה עלה בגורלו של ג'ים ביערות העד — כיצד נפל וכיצד עלה ונפל שוב — אך לעובדות נתוודע רק אחרי שנגבש שיפוט על אופיו של ג'ים, רק אחרי שנדע כיצד הוא מתמודד עם השלכות מעשיו. הכרת התגובה קודמת למעשה, השיפוט מקדים את הידיעה, את העובדות.
הסוחר ואספן הפרפרים שטיין, שאליו פונה מארלו כדי שיעזור לג'ים, אומר שהצרה של האיש הצעיר היא היותו רומנטי. ואכן, "בעקבות קריאה מרובה בספרות פופולרית הוא החליט להקדיש את עצמו לחיי הים [...] בעיני רוחו ראה איך הוא מציל טובעים מספינות נטרפות [...] או שראה עצמו כניצול בודד". בפועל, במבחן הראשון לא היה זריז מספיק, והמבחן השני הוא אותו מעשה מביש שממנו ג'ים נמלט.
'לורד ג'ים' מבקר את התפיסה הרומנטית מתוך הבנת הקסם של הרומנטיקה. ג'ים הוא אנטי־גיבור אבל גם גיבור רומנטי — בתפיסת האינדיבידואליזם שלו, בעמידה שלו מול הטבע, ובעיקר בהתמודדות שלו מול הגורל. ג'ים רצה להיות גיבור, וקולל בהגשמת משאלתו. אותו שטיין רואה ברומנטיקה את חולשת האנושות, פרפר שאנחנו מנסים לתפוס לשווא, בלי להבין ש"הפרפר המרהיב הזה מוצא ערימת עפר קטנה ומתיישב עליה בלי לזוז, אבל האדם לעולם לא ישב בשקט על ערימת הבוץ שלו".
אבל אותה רומנטיקה ארורה, אותו פרפר מטעה, זו שמשכה את ג'ים לים ולאסונו — היא גם התנאי לספרות. מארלו אומר למאזיניו, ודרכם גם לנו, שהוא מפקפק ביכולת שלנו להבין אותו. הסיבה לכך אינה מוגבלות השפה. "אני חייב להודות שלא במילים שלי אני מפקפק אלא בתודעה שלכם. הייתי יכול לדבר ברהיטות ובשטף לולא חששתי שאתם, חברים, כבר הרעבתם למוות את הדמיון שלכם כדי להאכיל את גופכם".
לורד ג'ים, כטובות שבטרגדיות, הוא שיר קינה ושבח. הוא מקונן לא רק על גורלו של אותו נער שהלך אחרי הרומנטיקה, אלא גם על גורלם של קוראיו שוויתרו עליה, שהסתפקותם בעובדות גרמה להם לאבד משהו חשוב יותר. בשביל להבין בני אדם, טוען קונרד, צריך קודם כל דמיון. זה מה שספרות גדולה עושה, ו'לורד ג'ים' הוא ספרות עצומה. •
