הרומן שלי עם אקו, הראפרית הכי לוהטת בסצנת ההיפ־הופ הישראלית, התחיל בווטסאפ. דקה לפני שקראה את ההודעה הראשונה שלי, "מתי קפה?", היא המריאה לפארוס, "אי יווני קטן ומתוק, אבל מה הבעיה?" היא הקלידה בשטף, "נעשה את זה בזום".
"לא, לא", התחלחלתי, "אני לא טובה בזום, חייבת להסתכל בעיניים, אני קצת אולד פשן".
"זה לא קשור לאולד פשן", היא ניחמה אותי, "מאז הקורונה עוד לא היה לי אף ראיון פנים מול פנים".
קבענו לשתות קפה בשובה ארצה, ליפו, אבל אז פרצו שריפות ביוון וכמעט מדי יום דרשתי בשלומה. "אני בסדר לגמרי, אפילו לא קרובה לשריפות", היא טרחה להרגיע אותי. בשבוע שעבר נתקלתי בכותרת "הדרת נשים בירושלים, הושחת שלט עם יסמין מועלם, נטע ברזילי ואקו". השלט שרוסס בשחור פורסם לקראת המופע המשותף שלהן, "משולשת", במסגרת פסטיבל ישראל. על המקום שלחתי לה את הלינק. אפילו התנצלתי על שאני מפריעה לה בחופשתה.
משום מה, דווקא על הווטסאפ הזה אקו לא ענתה.
השבוע, בבית קפה במתחם נגה, אקו (34) מפגינה שיזוף עז פלוס נמשים ומבשרת לי שאפילו הלינק ששלחתי אליה לא הצליח להרוס את חופשתה הקסומה. הבשורה השנייה היא שההופעה בפסטיבל ישראל תתקיים הערב. למרות ועל אף.
כמה התבאסת מזה שהשחירו את פנייך?
"לא התבאסתי", היא מפתיעה, "מפני שאני ממש לא חושבת שזה משהו אישי כלפיי. בתכלס, זה משהו שקורה כבר המון זמן, זאת לא הפעם הראשונה שמרססים פרצופים של נשים, זה עוד ביטוי לכל מה שקורה בארצנו וזה צריך להדאיג את כולם במיוחד עכשיו, אחרי החקיקה, מפני שזהו עוד תמרור אזהרה. כולנו חייבים להיות ערניים לשינויים במציאות חיינו. פעם זה נגד נשים, פעם זה נגד להט"בים, בסוף זה יהיה נגד כל מי שהוא לא דבר מאוד מסוים".
את קפלניסטית אדוקה?
"לא בכל מוצ"ש אני מצליחה לאסוף את האנרגיות כדי להגיע לשם, אבל אני ממש גאה לצאת לרחובות ולהילחם. דווקא הקיצונים פחות מטרידים אותי, אני מצפה שאנשים ליברלים, שחושבים שהם חפים מהדרת נשים, יתעוררו ויחפשו מה הם עשו לקידום אוכלוסייה צבעונית ושונה. מתישהו נבין שכולנו שונים זה מזה, ובמקום לנסות לגרום לכולם להיות אותו הדבר, נצטרך ללמוד לחיות ביחד, אחד עם השוני של השני. אני לא מאמינה שמישהו קיצוני יצליח לגרום לכל הישראלים להתכופף לאיזושהי אמת. לא יקרה. אני ההוכחה למשהו שלא יכול היה להתקיים לפני 15 שנה".
את מכריחה את עצמך להקרין האפי־האפי?
"לא, אני באמת לא מתרגשת מפני שאני משקיעה את הזמן והאנרגיה באור וביצירה. ואין תלונות. אני עולה לבמה, שרה את השירים שלי, זזה בחופשיות, מרגישה נוח בגוף שלי, אז בזה אני מתמקדת. במציאות היומיומית אני חיה בדיוק כמו שתמיד רציתי לחיות".
היא נולדה בשם אקו אריאל מורגנשטרן בפלורידה, בקי ווסט, "אי קטן נורא שאין בו הרבה תושבים, והמעטים שנולדו בו נקראים אנשי הצדף. אבא שלי, הנרי, איש עסקים, הגיע למיאמי מברזיל, ואמא שלי, תמרה, משחזרת ציורי קיר עתיקים. האגדה מספרת שאמא שלי הסתכלה עליי ואמרה 'היא נראית כמו אקו'. אחותי הגדולה, מאי, שבאותה תקופה אהבה את 'בת הים הקטנה', דרשה שיקראו לי אריאל, אז הוריי הסכימו שזה יהיה השם השני שלי, למקרה שאקו יעשה לי בעיות".
מה שלא קרה. "כשהייתי בת שלוש עלינו ארצה והסברתי לילדים בגן שאם נכנסים למערה וצועקים – שומעים את האקו, שהוא שמי. אני אוהבת אותו. עם שם כזה ייחודי אין צורך בשם משפחה ובטח שלא בשם שני. אחרי תקופה קצרה בתל־אביב עברנו לכפר ורדים, לא הכרתי שם את מאיה ורטהיימר, אבל אחותה, סיון טלמור, למדה שכבה או שתיים מעליי. כשהיינו קטנים ממש הערצנו אותה. בכפר ורדים למדתי להעריך את הקרבה לטבע ואת החיים הפשוטים, אבל הרגשתי שאני יותר מדי צבעונית ושונה למקום כל כך קטן. הרגשתי שלעיר הגדולה, תל־אביב, יש הרבה יותר מה להציע לי".
לא מסתכלת ימינה או שמאלה
כשהייתה בת 16 הוריה חזרו למיאמי והיא התחילה את המסע שלה לעבר העצמאות הטוטאלית. "בהתחלה טסתי איתם, קצת למדתי, חזרתי לארץ, הסתובבתי המון, געתון, אכזיב, אחר כך חזרתי למיאמי לעבוד בעגלות, באמצע עשיתי צבא, חיל האוויר. כל הזמן נסעתי וחזרתי, טיילתי בפסטיבלים, ראיתי מלא עולם. הכל השתנה בגיל 22, כשמצאתי את המוזיקה. עד אז הקשבתי לה רק בחדרי חדרים. אף אחד לא העלה בדעתו שאהיה זמרת כי כל הזמן הייתי מצוננת. בדיעבד התברר שזו הייתה תגובה אלרגית שבהמשך גרמה לי לשנות את כל הרגלי התזונה. כשלמדתי גיטרה לבד, מעצמי, שרתי רק כשהייתי לבד בחדר, ולאט־לאט מישהו שמע ועוד אחד שמע".
אף פעם לא חלמת להיות גננת למשל?
"הוורסיות השונות של החלומות שלי תמיד כללו אמנות. הקשבתי להיפ־הופ הישראלי מההתחלה שלו, הרבה לפני שהוא הפך למגניב בזכות רביד ופלד וג'ימבו ג'יי ועוד אנשים טובים שהשפיעו עליי. בגיל 17, כשהתחלתי לשמוע היפ־הופ בסתר, זה לא היה בגלל שנמשכתי לשוליים, בכלל לא התעסקתי בהגדרות של כן או לא מיינסטרים. פשוט הקשבתי למה שאהבתי וכתבתי את מה שאהבתי. מה שיפה בהיפ־הופ זה שאין בו חוקים, אפשר לכתוב כמו משורר ואפשר לכתוב בשפת רחוב, המחויבות שלך היא להיות הכי אותנטי ביצירה. אמרתי לעצמי 'אני כמו סוס מרוץ שלא מסתכל ימינה ושמאלה, אני הולכת לעשות מוזיקה', ובשנים הראשונות זה לא היה פשוט בכלל. אבל לא נחתי עד שהגשמתי את המטרה שלי – להתפרנס ממוזיקה".
הדרך, היא מודה, הייתה ארוכה ומפותלת. "כשהתחלתי, הרגשתי שאני חוצבת ומפלסת לי אותה. זה היה הרבה לפני נגה ארז, לא היה לי ממי לקחת דוגמה, זה היה קצת כמו ללכת בחושך. לא בחלתי בשום עבודה לצורך פרנסה. עבדתי במלצרות, עבדתי בגלידרייה ואכלתי יותר מדי גלידה, תקופה מסוימת עבדתי עם אמא שלי בציור על קיר הצ'אפל, כנסייה יפואית עתיקה. אני לא מרגישה שעכשיו הגעתי אל המנוחה והנחלה מפני שהעולם הזה נועד לאנשים שכל הזמן רוצים להתפתח ולהתרחב ולהתקדם ולהגיע לעוד פסגה, אבל נכנסתי אליו כתלמידה שלומדת מהאנשים שעשו את זה לפניה. שאנן סטריט היה מורה ענק, וגם קרולינה המדהימה. היום כבר יש לי אפשרות לשלב בין פרויקטים מסחריים להתנדבותיים וזה איזון שאני מאוד אוהבת. מצד אחד אני השגרירה של שיבאס, חלק מהקמפיין העולמי של הוויסקי, ומצד שני אני מעבירה סדנאות לנוער בסיכון, ושמחה להעביר הלאה ממה שלמדתי על בשרי בדרך הקשה".
למה לא ניסית לפרוץ בדרך המקובלת, בריאליטי כמו "הכוכב הבא"?
"בהתחלה שלי הייתה רק תוכנית אחת כזאת, 'כוכב נולד'. באתי לאודישן ולא התקבלתי, אפילו לא עברתי את הסינון הכי ראשוני וזה סגר לי את הפינה. אמרתי לעצמי 'כנראה שזה לא בשבילי'. בדיעבד, אני שמחה שנדחיתי על הסף. תוכניות מהסוג הזה מתאימות למי שמגיע אליהן עם זהות מוזיקלית מגובשת, שעוד הייתה רחוקה ממני. לא שהיום אני מגובשת. מי שמקשיב לקטלוג הרחב שלי ישמע שיש לי המון סגנונות. אני נוגעת בפופ ודאנס ומזרחי וגם ברזילאי, כמו המוצא שלי. אני ברזילאית־מצרית־רוסייה. אין אצלי גבולות. במקום לפרוץ בבום, כמו הרבה ראפריות צעירות שהיום מתפוצצות בטיקטוק, סללתי את הדרך שלי עקב בצד אגודל. לפעמים זה מרגיש כמו לגשש באפלה ולפעמים זה מרגיש כמו להיות המאסטר של הדרך שלך".
זה לא היה ה"לא" היחיד שהיא קיבלה. "בהתחלה נורא רציתי ונורא קיוויתי שיהיה לי משקיע, אבל אף אחד לא רצה, אז דהרתי קדימה לבד. השקעה עצמית. אחד מהמאפיינים של אמן אינדי הוא ריבוי הכובעים. זה לא מספיק שתכתוב ותשיר, אתה חייב להיות גם יוצר תוכן ומשווק והכל. אז בהדרגה הגדלתי את הצוות שמקיף אותי, בלהקה שלי יש ארבעה בנים חמודים שהם הכי אחים שלי והפכנו למשפחה קטנה. חלק מאותם אנשים שאמרו לי 'לא, תודה' חזרו אליי כשהתחלתי להצליח. מה זה עשה לי? כלום, אמיתי. אני לא בקטע של 'הראיתי להם', אני בקטע של 'הראיתי לעצמי'. היום אני אומרת להם תודה. הם נתנו לי מתנה. בזכותם למדתי להתוות לעצמי את הדרך שלי ואת עתידי. היום אני מסוגלת לתמוך בעצמי ובאמנות שלי בעצמאות מוחלטת, אני הבעלים של כל הדבר הזה. אם היום אני קמה בבוקר וחושבת על מה לכתוב זה סימן שהצלחתי".
השנה האחרונה חייכה אליה במיוחד. "עיניים אליי" מהסדרה "המפקדת" הפך לקאלט, "מושלמת" עם נונו חרך את כל הערוצים, ומועדון הבארבי הפך למגרש הביתי שלה. אחת לחודשיים בשישי בצהריים. מופע שהפך לתופעה (המופע הבא ב־25.8, תנעצו ביומן). לדבריה, היא והבארבי זה אהבה ממבט ראשון. "שם גיליתי שהבמה היא האלמנט שלי, על הבמה הזאת אני פורחת וזה מהדהד החוצה. כן, אני צועקת, אבל אני לא צועקת על אף אחד, אני מאוד משוחררת וזה מידבק, זה עובר לקהל".
לפני תשע שנים הגיע לבארבי בחור שלא היה לו שום מושג מיהי אקו ומהו פועלה, הוא בסך הכל בא לבקר חבר שלו שעבד בתאורה. "הסתכלתי עליו מהבמה", היא מגחכת, "ראיתי שהוא ממש חתיך, שהוא רוקד מאוד יפה, אז עשיתי לו עיניים והשאר היסטוריה. נמרוד טקסלר, בן 36, מפיק שעובד בעמותה שמנגישה אמנות לאוכלוסייה המבוגרת בירושלים. לא היה לי לחוץ להתחתן, אז לא התחתנו. לפני שנה וחצי עשינו מסיבת אהבה והחלפנו טבעות".
מה אמרו הוריו כשהוא הביא הביתה ראפרית בועטת?
"נמרוד הוא בן אדם מאוד מיוחד, אז אני מניחה שהוריו תמיד הניחו שהוא לא יביא הביתה כלה קונבנציונלית. למרות שבעולם שלי, להיות זמרת היפ־הופ זה לא דבר מוזר, לי זה הדבר הכי טבעי, אבל כבר הבנתי שלא כל העולם רואה את זה כמוני. ילדים? אני לא בלחץ. יש כל מיני דברים שאני רוצה לעשות לפני שאגיע לאימהות, אני רוצה להגיע לשם שלמה. בינתיים אנחנו מגדלים כלבה, ג'ולי, ושלושה חתולים. חמש שנים מהיום אני רואה אותנו במושב, בשטח ענק משלי, עם מספר כפול של בעלי חיים, ממשיכה ליצור, מגיעה לכמה שיותר אנשים. חלומות של בחורה פשוטה. מה כבר ביקשתי? כמו עכשיו, אבל כפול אלף".
השיר החדש שלה, "שרדונה", הוא סנונית מהאלבום השלישי שלה בעברית. יש לה גם אחד באנגלית. "עברתי תהליך", היא מספרת. "כשהתחלתי לעשות מוזיקה לא ידעתי כמה סבל כרוך בכתיבה. תמיד ברחתי ממנה בגלל דיסלקציה, לא חשבתי שאצטרך להתאמץ כל כך כדי להוציא מעצמי, לא חשבתי שיש לי מה להגיד. עד גיל ארבע לא דיברתי, רק חייכתי, הייתי מה זה סתלבטנית. בסוף, הטקסטים הם הריפוי שלי, במיוחד כשהם בעברית".
ויתרת על האנגלית?
"לא ויתרתי, אבל באנגלית יש עוד כמה כמוני. בעברית אני מרגישה שאני עושה משהו שאף אחת עוד לא עשתה. להיות אחת מהנשים הראשונות בהיפ־הופ הישראלי זה מחייב. זכיתי להיות פורצת דרך".
רוצים עוד אקו?
בסרט המדובר "העיר הזאת" של עמית אולמן, שמוגדר כ"מחזמר הראפ הבלשי הראשון בישראל", תוכלו לראות שלל כוכבים מוזיקליים, ובהם גם אקו בתפקיד קטן לצד טונה, ג'ימבו ג'יי ואחרים. "זה סופר־מגניב להיות חלק מייצוג של סצנת ההיפ־הופ", היא אומרת, "אבל אני לא משחקת את עצמי, יש לי דמות, תפקיד קטנטן, אני לא אעשה ספוילר".
ואיזו עצה את יכולה לתת למי שרוצה להיות יוצר היפ־הופ?
"ללכת למלא הופעות. זה תמיד כיף לשהות עם אנשים שאוהבים את מה שאתה אוהב, וגם חשוב לפגוש ולהכיר. לשמוע מלא מוזיקה ולהיחשף למלא סגנונות שיכולים להעשיר אותך, אבל בתקופות מסוימות להתנזר ממוזיקה כדי לקבל השראה מעצמך. וגם ללמוד בסדנאות כתיבה ולקבל פידבקים, ולעבוד רק עם אנשים שבא לך לשתות איתם קפה".
smadarshirs@gmail.com
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטייליניג: תומר אלמוזנינו; ע. סטיילינג: שחר הראל; איפור: נועה לוי; שיער: מאור קידושים
חולצה: Acne studio לוורנר; שורט: isabel marant לפקטורי 54; חולצה שחורה: Acne studio לוורנר; תכשיטים: ה. שטרן בשער: כל הלוק בעיצוב אסתי שוורצמן
