אין לקנא בנשיאה חיות. כמי שיושבת בדין 33 שנים, מתוכן 20 שנים בעליון, היא הראשונה לדעת שבמצב הדברים הנוכחי הבחירה שלה היא בין דֶּבֶר לכולרה. כשהדם רותח מכל עבר והעליון עצמו ניצב במרכז הדימום, כל הכרעה שתקבל תעמיד עליה גדודי מבקרים. מנקודת מבט זו, החלטתה שבעתירות לביטול התיקון לחוק יסוד: השפיטה (צמצום הסבירות) ישבו כל 15 שופטי העליון היא ההחלטה הנבונה ביותר שניתן לקבל.
ראשית, כי מדובר בסוגייה הנפיצה של ביטול חוק יסוד. סוגייה שיורדת לשורשי המתח בין שלטון העם לעריצות שופטיו. שנית, העליון עוסק בתיקון שפוגע בסמכויותיו שלו. ניגוד העניינים המוסדי שנעשה בלית ברירה (אין גורם אחר שיכול לדון בכך) מחייב זהירות מרבית. שלישית, בדרך זו הנשיאה מאיינת טענות אישיות כנגדה לאחר שהביעה ציבורית את עמדתה נגד צמצום עילת הסבירות. לולא בחרה בכל השופטים, היה נטען נגדה שכל הרכב שתבחר בא לשרת את רצונה הידוע מראש.
יהיו שיטענו שההרכב המלא מלמד על הכוונה לקבל את העתירות ולבטל את חוק היסוד, אחרת לא נדרשת הלגיטימציה של כל השופטים. הטוענים יתבססו גם על העובדה שבהרכב הזה נכללים ארבעת המינויים האחרונים, האקטיביסטיים, של ממשלת לפיד. לו היה נשמר ההרכב המורחב הרגיל, ארבעתם היו בחוץ. הם גם יסבירו שהתוצאה המשוערת עתה - 10:5 (חמשת השופטים השמרנים נגד השאר) תאפשר את הצעד המאוד חריג של פסילת חוק יסוד בעוד שתוצאת 5:6 (שהייתה צפויה בהרכב המורחב הרגיל) הייתה מונעת זאת. לא פוסלים חוק, ובטח לא חוק יסוד, ברוב מזערי.
אלה טענות טובות, אך לא טובות יותר מאלה שמפריכות אותן. ניתן הרי לטעון שגם כדי לדחות את העתירות באווירה הציבורית האלימה הנוכחית, נדרש גיבוי של כל השופטים (ע"ע הביקורת משולחת הרסן שחטפו שופטי נתניהו כשטענו שתיק 4000 בעייתי). אפשר גם לטעון שהרחבת ההרכב תקשה על קבלת הכרעה פה אחד (כמו בפסיקת ה־11:0) ומשעה שתהא דעת מיעוט, אין סיכוי שהעליון יעז לפסול חוק יסוד. לצעד כזה נדרשת הסכמה מקיר לקיר.
דבר אחד מוכיחות כל הספקולציות הללו - עד כמה נבונה הייתה החלטת הנשיאה, ובימים אלה שאין מלך בישראל, גם בזה יש נחמה.
