13 במאי 1990. אצטדיון מקסימיר בזאגרב, הכוכב האדום ודינמו זאגרב, בקרב פנים אל פנים. האוהדים רבים עם כיסאות עקורים, סכינים, אקדחים וגז מדמיע. אוהד דינמו מנסה לרדת לדשא עם דגל קרואטיה. השוטרים עוצרים אותו באלימות, זבונימיר בובאן בועט וולה באחד השוטרים והופך לגיבור קרואטי. משחק שהוא תחילת הסוף של הליגה היוגוסלבית, והאות הספורטיבי למלחמת העצמאות הקרואטית.
נובאק ג'וקוביץ'. בביקור בבלגרד הבנתי שאהדה לגיבורי ספורט סרבים היא לא צ'ק פתוח. הספורטאי חייב להיות סרבי מלא (אפשר למחוק את פז'ה סטויאקוביץ'), חייב לחזור ולגור בסרביה (שלום ולאדה דיבאץ) וחייב לענות בחיוב כשהנבחרת קוראת לו (ביי־ביי יוקיץ'). הגיבורים האמיתיים הם מי שמשלבים בין יכולת ספורטיבית שמביאה כבוד ללאום ובין לאומנות. ואף ספורטאי סרבי לא מתקרב לג'וקוביץ'.
גונתר פארש. עד ל־1993 למוניקה סלש היו כבר שמונה תוארי גראנד סלאם. היא הייתה רק בת 19. אבל לאוהד הגרמני גונתר פארש לא התאים כל העניין הזה שסלש דוחקת את רגליה של שטפי גראף מפסגת הטניס העולמי. הוא דקר את סלש ב־30 באפריל. גראף חזרה לבכורה, סלש הוסיפה עוד גראנד סלאם אחד, אבל מעולם לא התאוששה פסיכולוגית מהדקירה.
הכל עבד לרעתה של פרטיזן בלגרד ב־1991/2. המאמן ז'ליקו אוברדוביץ' היה אז טירון. ממוצע הגילים היה 21.7. היא שיחקה מחוץ לבית בגלל המלחמה. היא הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות נגד בדאלונה, ובפיגור 2 נקודות, כשהשעון חישב את קיצו לאחור, סשה ג'ורג'ביץ' לקח את הכדור, קלע בנפילה שלשת ניצחון – והביא גביע ראשון לבלגרד השסועה.
