בגיל 83 כתב טום סטופארד גדול המחזאים הבריטיים החיים את "לאופולד-שטאט", מחזה על סיום החיים היהודים באירופה, על השקר שבו חיו אז וחיים היום יהודי אירופה - ועל הפתרון הציוני. לאופולד-שטאט מוצג כעת בהבימה, באולם קטן יחסית, כפי שהוצג קודם בלונדון ובניו־יורק. הוא מספר על גורל משפחה יהודית אמידה ומתבוללת בחלקה, משפחת מרץ, בווינה של המחצית הראשונה של המאה ה־20. ערב הסיפוח מרצון של אוסטריה לגרמניה הנאצית במארס 1938, מנתה האוכלוסייה היהודית של וינה כ־185 אלף איש. האריסטוקרטיה הוותיקה התגוררה ברובעי יוקרה והמהגרים ממזרח אירופה הצטופפו ברובע השני, "קריית ליאופולד" – לאופולד-שטאט, על שמו של קיסר ליאופולד ה־1. יהודי וינה היוו אז שלושה רבעים מהסופרים הדגולים, מאישי התרבות המובילים, מהמדענים ומהוגי הדעות של אוסטריה. באחת הסצנות הראשונות של המחזה מכריז ראש המשפחה, הרמן מרץ: "כאן ארצנו המובטחת".
מסתבר שלא. אחרי הפוגרום בשבוע הסיפוח לגרמניה הנאצית, בו בזזו והיכו תושבי וינה התרבותיים את שכניהם היהודים במסע פרעות חסר מעצורים, החרימו את רכושם וגרשו אותם מדירותיהם אל הגטו - סוף כל סוף הבינו היהודים המקומיים שהם "זרים שלא רצויים בארצם". ארגון יהודי וינה IKG הצליח עד סוף 1941 להציל לא פחות מ־136 אלף יהודים שמצאו מקלט מחוץ לגבולות הרייך השלישי. 50 אלף הנותרים נשלחו מ־1942 ועד סוף 1944 למחנות השמדה. הזדמן לי בחצי שנה שחלפה לשהות פעמים אחדות בלאופולד-שטאט. בין מאות הבניינים המאסיביים, שעיריית וינה שיפצה, לא מצאתי אחד עם לוח זיכרון ליהודים שגרו כאן בהמוניהם.
1% מיהודי וינה היגר לארץ ישראל. אף על פי כן, המוטיב הציוני מופיע לאורך כל המחזה. "העם היהודי ללא מדינה משלו", אומר נחרצות לודוויג מרץ, דמות מובילה במשפחה, "יישאר תמיד בחוץ, בניכר". בן משפחה אחר מוסיף: "היהודים יהפכו לעם נורמלי רק כשתהיה להם מדינה".
הסצנה המצמררת האחרונה מתרחשת בווינה ב־1955, עם חתימה על אמנה לחידוש ריבונות המדינה האוסטרית. העולם התרבותי אימץ אז סופית את הנרטיב לפיו אוסטריה ותושביה היו "קורבנות תמימים של פלישת הגרמניה הנאצית". ידיהם לא שפכו את דם היהודים, אף ש"מחצית משומרי מחנות ההשמדה", אומר נתן, אחד השורדים המעטים, "היו אוסטרים...אנטישמיות עכשיו באוסטריה היא עובדה פוליטית". המחזה ננעל בהקראת שמות בני ובנות המשפחה שנרצחו באושוויץ, בדכאו, במצעדי מוות, בגאי הריגה.
בראיון לעיתון האמריקאי הניו־יורק טיימס אמר אשתקד סטופארד: "אנטישמיות היא וירוס חבוי, המוכן להתפרץ בכל רגע". עבורו שנאת היהודים מושרשת עמוק בתודעת האדם מערבי. את האפשרות שבה "אנטישמיות לא תהה עוד מרכיב בתודעתו של איש", הגדיר סטופארד כ"אוטופיה".
מבקר התיאטרון של אותו העיתון, ג'סי גרין, תהה למי מיועד המחזה. ובכן, הוא מיועד ליהודים המנסים בכל הכוח למגר את זכר האנטישמיות מתודעתם ולשכנע את עצמם, כמו בני משפחת מרץ הווינאית ש"לנו זה לא יכול לקרות". היזהרו, מבשר להם סטופארד בן ה־86, שד השנאה ליהודים חי, נושם ומוכן תמיד לזנק מתרדמתו הזמנית.
