טבריה היא אחת המתמודדות הבולטות בתחרות "האבטיפוס של ישראל", כלומר העיר שמה שקורה בה עכשיו יאפיין את המדינה כולה בעתיד הלא רחוק: הפוטנציאל האדיר, הביצוע הכושל, השבטים המסוכסכים ויצירות הדוקו שמנסות להבין איך "ארמונות נוצצים הפכו בשניות לאיזה חור עלוב", כפי שכתב עמיר לב.
"מתחת לקו האדום", סדרה שצולמה לאורך חמש שנים, מתחילה לתאר את ההתפוררות הטבריינית בנקודה שבה העיר כבר נחרתה כסמל לחידלון. כמו חללית מכוכב הלכת "מה לעזאזל הולך פה", המצלמה של היוצרת קרין קיינר נוחתת היישר בזירת הקרב על הפירורים שנותרו מהקסם אשר על ים כנרת. בפינה אחת: רון קוּבי, איש עסקים עם פה גדול כמעט כמו האגו שלו, שנבחר לראשות העירייה על תקן משיח חילוני. בפינה הנגדית: שמעון כהן, פעיל ש"ס שעומד בראש החץ החרדי־דתי של המאבק חסר הפשרות בקובי. מרחף מעל: אריה דרעי, שר הפנים דאז, ומי שרק השבוע חטף סטירה מבג"ץ בנוגע לענייניו בעיר, כשהשופטים קבעו פה אחד ש"חוק טבריה" המפוקפק לא יחול בבחירות המוניציפליות הקרובות.
במלחמה הזאת, כך נדמה, הנשק החם הוא סמארטפון. קובי מחובר אליו כמו ילד בן תשע שגילה את טיקטוק. גם כהן לא זז מטר בלעדיו בימי חול. חלק ניכר מהסדרה מוקדש לתיעוד של השניים מתעדים את עצמם בפעולה או את היריב בעת שהוא מתעד את עצמו. האפקט כפול: ראשית, "מתחת לקו האדום" ממחישה את המעבר המדכא מפוליטיקה של עשייה לפוליטיקה של טרולים. שנית, הצפייה בקובי וכהן מתאגרפים מבעד למסכים רק מגבירה את תחושת העייפות והלאות של התושבים והתושבות, שנקרעים בין המחנות היריבים שבינתיים הולכים ושוקעים בשידורי לייב בפייסבוק בזמן שטבריה מתרגלת לחיים במצולות.
אלא שהמעגליות הזאת היא גם מבחן סיבולת לא פשוט עבור הצופים והצופות. "מתחת לקו האדום" מהמרת לחלוטין על היצמדות שקטה לשני הצדדים הרועשים, מה שבסופו של דבר מסתכם בהרבה מאוד דקות מסך של, ובכן, רעש. כמובן, זהו חלק משמעותי מהטרגדיה הטבריינית, ואין ספק שהוא טומן בחובו גם לא מעט רגעים מבדרים, מהסוג האמוציונלי והקטנוני שקיים רק בעולם המופלא של הפוליטיקה המקומית.
אולם במנות הגדושות הללו גם הבלגן נעשה שטחי ומונוטוני. ובעיקר הוא מגיע על חשבון היכולת לספר סיפור שלם יותר, עם הקשר רחב ועומק. כך היה לפני עשור, למשל, בסדרת הדוקו הפנטסטית "לוד – בין ייאוש לתקווה". מהבחינה הזאת, כלומר הפער בין הרעיון והמימוש, "מתחת לקו האדום" יותר דומה לטבריה ממה שהייתה רוצה.
בקטנה
תחקיר "המקור" ב"רשת" שוב הוכיח שמה שקורה בחסידות גור לא בהכרח נשאר בחסידות גור (בין השאר בזכות האומץ של הפורשים והפורשות שתועדו בכתבה של חיים ריבלין ואביגיל קוש), אבל זה עדיין לא מספיק כדי שהמדינה תפגין שם את אותה "משילות" מפורסמת. למעשה, אתמול התברר שהמשטרה יודעת להיות גיבורה על כמה מפגינים עם זמבורות, אבל מגלה אוזלת יד משונה ביותר מול מפגני האלימות המופרעים (והמצולמים!) של חיילי החסידות כלפי הקהילה שהעזה לנטוש את האדמו"ר, זה שהגיע לאחרונה לנתב"ג (שם חיכה לו מטוס פרטי, לא לדאוג) כשהוא מלווה בנציגו הפוליטי, שאף רתם למשימה הקדושה את הליווי המשטרתי. חד גדיא, חד גדיא.
