כן, כן. אחלה סרט קיץ אסקפיסטי, מופת של שיווק, גלונים של צבע ורוד־ברבי שאזל מהמדפים, נשים חזקות - סוף־סוף, לחלוחית בעין, ניפוץ תקרת הפטריארכיה, פמיניזם עצבני בפול גז. הלו, ברבי!
אז זהו, שהפמיניזם הצעקני הזה שמוצג על המסך נמתח יותר מדי ופוגש אותנו בצד השני שלו כשהוא מאדיר את שנאת הגברים באותה העוצמה שבה אנחנו צועקות: עד כאן. וזו הסיבה שלמרות שהלכתי לקולנוע ולקחתי ביס גדול מהשלגון הזרחני של הקיץ, היה לי קשה להחליק אותו בגרון.
כי דווקא בעידן הזה שבו העולם נחצה בצורה עוד יותר קיצונית למחנות - של ריאקציונרים מול ליברלים, של אפיקורסים מול מאמינים, של מרכז מול פריפריה - אסור לנו בתכלית האיסור להבעיר את מלחמת המינים. בטח לא במציאות האיומה של ישראל 2023, שבה התפיסה המשיחית והשמרנית מדירה את רגליהן של נשים - בסנדלי טבע או בסטילטו, בכיסוי ראש או במכנסיים קצרים - מכל עמדת השפעה אפשרית, שלא לומר מכל עמדה שהיא, ומגלגלת אותנו מאות שנים לאחור.
התפיסה הזו של "נשים" מול "גברים" היא בדיוק בעיטת העקב שעלולה לדרדר אותנו סופית לתהום שבה אין לנשים סיכוי. כי אנחנו לא צריכות את הגברים הליברלים מולנו, אנחנו צריכות אותם לצידנו - במאבק שלנו מול הצד המשיחי, הצד המיזוגני, הצד שעושה הכל כדי לאיין נשים ולרדד את ערכן, את נוכחותן ואת משקלן הציבורי לעוביו של הבצק שלתפיסתו של אבי מעוז כולנו צריכות למתוח עד אינסוף בשתיקה ובחסד במטבח הביתי.
לצערנו, גם בתוך המלחמה החשובה על צביונה הדמוקרטי של המדינה, הגברים אינם שותפים עדיין באופן שמניח את הדעת למלחמה על זכויות נשים, והשתיקה הזו היא בבחינת הסכמה. כי איך זה יכול להיות שגברים במשרדי הממשלה שאך לפני שמונה חודשים עבדו תחת מנכ"לית אישה, אינם אומרים מילה נוכח החלפתה השרירותית והפוליטית במנכ"ל גבר רק מפני שהיא, ובכן, אישה. ולמה הגברים בצמרת הציבוריות הישראלית מוכנים לשבת בחדרים שאין בהם אישה אחת לרפואה, לא מפני שנשים לא רוצות - אלא מפני שנשים לא נבחרות, לא מוזמנות, לא קיימות. ואיך זה יכול להיות שכאשר נהג אוטובוס חשוך דעת צורח על נערה במכנסיים קצרים שתרד לו מהאוטובוס, אין מיד תגובה זועמת של צעירים שעולים על קצר, שוטפים את הרחובות וחוסמים את נתיבי העיוועים הללו שבהם מידרדר ההיגיון הבריא והחופשי. וכיצד זה יכול להיות שלצעדות הנחושות של בונות אלטרנטיבה לא מצטרפים גברים שאינם מסוגלים להאמין למראה עיניהם האדומות מזעם, כיצד על כל צעד ושעל רומסים זכויות נשים. ואיך זה ייתכן שגברים שותקים כאשר חוק האיזוק האלקטרוני עובר באופן עקום ומבזה וברור כבר עכשיו שמעט מדי נשים יזכו להגנה שהן כל כך צריכות, רק מפני שהשר לביטחון פנים היה חייב לסמן טריטוריה ובסופו של דבר הטביע את החוק.
אפשר להמשיך את הרשימה הזו כאורך שיערה הזהוב של הברבית התורנית, או כאורך רגליה הבלתי נגמרות, אבל קלטנו את הנקודה. כדי לא לשפוך את זכויות הנשים ביחד עם הדמוקרטיה, הגברים צריכים לצאת לרחובות גם עבור המטרה הזאת. לברבי זה הצליח פחות.
