מי שמבקש להבין באמת מה עומד בבסיס המאבק בעד ונגד הרפורמה המשפטית מוזמן לקרוא את שתי התגובות שהגישו לבית המשפט העליון היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה והיועצת המשפטית לכנסת שגית אפיק לקראת הדיון הבוקר בעתירות שביקשו לפסול את חוק הנבצרות. גם עין בלתי מזוינת תבין בנקל את מפת האינטרסים שנחשפת, בהשוואה בין השתיים.
נקודת המוצא משותפת. שתי היועצות מסכימות שהיה מקום לתקן את חוק היסוד בשל אי־הבהירות שהייתה בו לגבי השאלות מי רשאי לקבוע שנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו ובאילו נסיבות. שתיהן גם מסכימות כי החשש שאי־הבהירות תאפשר פרשנות שלפיה הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה יוצרת "נבצרות מהותית" ותוביל להדחת ראש הממשלה על ידי גורמי משפט, הוא שהביא לחקיקת "חוק הנבצרות", שקובע שרק הממשלה, באישור הכנסת, רשאית להוציא ראש ממשלה לנבצרות, ורק מטעמים רפואיים. אלא שמכאן שתי היועצות מפליגות לכיוונים הפוכים עד שנדמה שאנחנו כלל לא נמצאים באותו אוקיינוס ובאותה עונת שנה.
היועצת המשפטית לממשלה טוענת שיש לבטל את התיקון לחוק היסוד משום שהוא "תיקון חוקתי פגום, תוצר של שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, בהליך חקיקה מואץ, כדי לשפר את מצבו המשפטי האישי של ראש הממשלה". אגב התבססות על הנחות לא מוכחות, כמו למשל שקיים מושג של "נבצרות משפטית מהותית" ושהסמכות להכריז עליה מצויה בידי היועץ המשפטי לממשלה (אף שהחוק והפסיקה מעולם לא קבעו זאת למעט אמירת אגב מסתייגת אחת בבג"ץ אולמרט), או למשל שקיים קשר בין ניגוד העניינים לנבצרות (הנחה שהיועצת המשפטית לממשלה עצמה יצאה נגדה במכתב ששלחה לראש הממשלה יום אחרי ש"נכנס לאירוע"), מוסבר שכל מטרת התיקון היא להרחיק מנתניהו אישית את סכנת הנבצרות הזו וששימוש לרעה בסמכות מצדיק פסילה תקדימית של חוק יסוד.
קורא חוות הדעת מרגיש לא פעם סחרחורת בשל הקפיצות הלוגיות שעושה היועצת המשפטית לממשלה כדי לבסס תזה מעט מפותלת זאת. למשל כשהיא מתארת ארוכות את המניעים הפוליטיים של יוזמי החוק (למרות שההלכה היא שמניעים פוליטיים אינם מהווים, כשלעצמם, עילה לפסילת חוק יסוד) או כשהיא טוענת שההליך בחוק מסורבל ופרטני מדי ואחר כך שהוא כללי מדי.
היועצת המשפטית לכנסת סבורה בדיוק להפך: לא רק שלדעתה אין סמכות לבטל חוק יסוד אלא שגם אין סיבה. כשהיא מתבססת על ההיסטוריה החקיקתית והלכות קודמות היא מראה בפשטות כיצד החוק עונה לכל המבחנים שקבע העליון כדי לדעת אם הכנסת עשתה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת. היא מוכיחה שהחוק הוא לא זמני, כללי (לא מתייחס רק לנתניהו) ומתאים מבחינת תוכנו להיות חלק מהחוקה. היא טוענת שגם אם החוק לא נקי מפגמים (והיא מצביעה עליהם), הרי שהוא רחוק מלעמוד בתנאים שנקבעו בפסיקה לפסילת חוק יסוד, שהיא כשלעצמה מוטלת בספק.
אין צורך להכריע בין שתי חוות הדעת. עצם זה שחוות הדעת של היועצת המשפטית לכנסת אפשרית מבחינה משפטית מחייב לשאול מדוע היועצת המשפטית לממשלה לא אימצה אותה, ותחת זאת טרחה לבנות תיאוריה מפותלת ולפרקים לא מוכחת. הרי תמיד נטען שהייעוץ המשפטי לממשלה מבקש לסייע לרשות במימוש מדיניותה ורק כשאין ברירה מבחינת אי־החוקיות הוא מסרב להגן עליה. והנה כאן, אף שהדבר אפשרי, היועצת המשפטית לממשלה בכל זאת נמנעת מלעשות זאת ואף מצטרפת לעותרים בבקשה לנקוט צעד כה קיצוני של פסילת חוק יסוד.
זה בדיוק מה שעומד בבסיס הרפורמה. מוביליה טוענים שהיועצים המשפטיים והשופטים הפכו את הפירמידה המשטרית ומינו עצמם לשליטים: שהם מנכסים לעצמם סמכויות שמעולם לא הוקנו להם (למשל סמכות הכרזה על נבצרות מהותית של ראש הממשלה) ובונים דוקטרינות שמעקרות את הממשלות הנבחרות מלקדם את מדיניותן.
המחלוקת בין שתי המלומדות גם מבהירה עד כמה המשפט אינו מדע שיש בו רק תשובה אחת נכונה לכל שאלה אלא תופעה חברתית שמושפעת מפקטורים רבים (מעמדיים, כלכליים, תרבותיים וכו') ולכן מכילה תשובות אפשריות רבות. תפיסה זו הובילה את מובילי הרפורמה לדרוש גיוון בקרב השופטים והיועצים המשפטיים. קרב חוות הדעת בין היועצות מספק להם תחמושת. במיוחד אם נזכור שמשרד המשפטים התנגד להסדרת מוסד היועץ המשפטי לכנסת ב־2000, בטענה שאין בו צורך ושיש חשיבות לקול "משפטי" אחד.
כל זה לא אומר שהעתירות יידחו או יתקבלו. כאמור המשפט אינו מדע ויש יותר תשובות מהשתיים שמציעות היועצות הניצות. בסופו של יום, המשפט דומה יותר למקהלה שמורכבת מקולות רבים ושונים אבל שיש לה מנצח אחד. קוראים לו בית המשפט העליון, ועתה הגה הספינה עובר לידיו המיומנות.