"לגרש אותם!", "טירוף!", "להקים כוח לחימה, במלחמה כמו במלחמה!"
התגובות האלה לא נאספו מקבוצת "הסורים על הגדרות", גם לא מקבוצת "מצפון תיפתח הרעה" או מקבוצת "לעצור את איראן עכשיו!". ההערות האלה לוקטו מקבוצת וואטסאפ ופייסבוק באחת מערי השרון. חברי הקבוצות הללו הם אזרחים טובים, משתתפי המחאה נגד הממשלה באזור, ומה שעורר את חמתם הוא ידיעה ששותפה מעלון של חב"ד, על כוונת החסידות לפתוח קמפוס חדש בעיר, שירכז במקום אחד ישיבה וכן מגוון פעילויות שכבר קיים במקום (בית חב"ד, גן חב"ד, מעונות ובית כנסת).
כמות האמוציות שנשפכה לפוסטים הללו בתוך זמן קצר מבהילה וכללה הצעות יצירתיות כמו לעטוף את סביבתם במאכלי חזיר, לבעוט בדוכני תפילין ולהפגין מולם בבגדי ים חושפניים. חשוב מאוד לציין כי היו גם תגובות הפוכות, חלקן מברכות על פתיחת הקמפוס, וחלקן מתנגדות לו, אך קוראות לנקוט בדרכים שקטות, חוקיות ובכל מקרה לא להתלהם, לא להיכנע לתבהלה ולא להרחיב את הקרע.
בתוך ים סימני הקריאה הנחושים, צדה את עיניי תגובה עדינה, אשר לא נוסחה באלימות אמוציונלית אלא ברוגע מנומק: "אני גר בעיר הכי חופשית בישראל. מבחירה. אני אדם ליברלי וזאת עיר ליברלית. הקמת מוסד כזה נוגדת את הערכים שבגללם בחרתי לגור כאן". זאת גם הייתה התגובה המדכאת ביותר. זהו משפט שצריך לקרוא אותו כמה פעמים כדי להבין את הבלבול שהוא מייצג: אני ליברל, בחרתי לגור בעיר חופשית, ולכן אני מתנגד שאנשים השונים ממני יבואו לגור לידי.
התגובה הזאת מייצגת את הסנטימנט החזק ביותר בכל מה שקשור ליחסי חילונים־חרדים, שהוא־הוא לדעתי סוגיית הליבה (סליחה על הביטוי) שהוציאה מאות אלפים לרחובות: הפחד הקיומי של הציבור החילוני בישראל, הרואה בחרדים עדר הומוגני שכל מטרתו להשית את אורחות חייו על החברה כולה.
לחרדה הזאת יש אבות רבים: הורה1 הוא המנהיגים, חילונים וחרדים כאחד, המשתמשים בפחד הבסיסי הזה כקרדום פוליטי לחפור בו. הורה2 הוא הבורות: חלקים גדולים בציבור החילוני הישראלי לא באמת מכירים את הציבור החרדי, לא מכירים את הגוונים, לא מכירים את המספרים, וכשהם נתקלים בהם, לעיתים הלסת נשמטת. למשל: כמה מהחרדים עובדים ועובדות (יותר מ־50 אחוז מהגברים ויותר מ־80 אחוז מהנשים) או כמה מהחילונים משתמטים מגיוס (יותר ממחצית המשתמטים בכל שנתון).
בעיניי, ליברליות היא פתיחות מחשבתית וערכית, אבל לא פחות חשוב מכך, היא היכולת להיכנס לנעליו של השונה ממך, ולהסתכל על הדברים אחרת. לגלות אמפתיה, להבין את הצד השני ולמצוא דרכים לאפשר לו לחיות בדרכו. אם כל צד יתעקש על הכל או כלום – אם בגיוס, אם בתקציבים ואם בדחייה אלימה (מילולית או פיזית) של השונה מרחובות הערים, אם נתעקש על שיח הקנטונים המפלג, זה באמת מה שיקרה בסוף. שלוש מדינות לעם אחד. ואני לא מכיר צבא, מבנה כלכלי או חברה שיודעים לתמוך בחזון ההזוי הזה ולאפשר את קיומו גם מעבר לשיח בקבוצות וואטסאפ או פוסטים בפייסבוק.