"פאק מי", "יאמא", פסטיבל ישראל
פסטיבל ישראל מתמיד בייעודו כבמה לחשיפת הקהל הישראלי ליוצרים אוונגרדיים נועזים מרחבי העולם, עם המופע "פאק מי" של הרקדנית והכוריאוגרפית הארגנטינאית, מרינה אוטרו, שבעקבות עבודתה הפיזית הקיצונית נפצעה בעמוד השדרה ונאלצה לעבור ניתוח מסובך. ביצירה היא מציגה את סיפורה האישי בתיאטרון דוקומנטרי עם סרטונים שהיא מנחה בישיבה מצידי הבמה. משולבים ביצירה קטעי מחול שאותם מבצעים חמישה רקדנים גברים עירומים לחלוטין.
השילוב של מחול גברי חשוף, נועז ומיני, המתנהל בהובלת אישה נכה, מייצר תחושה קצת מבלבלת בהתחלה. לאט־לאט מתגלה הצורך של אוטרו לנהל שיח סביב הגוף הפגוע שלה, אך באותו הזמן להפוך את עצמה לבעלת הכוח, ולא הקורבן. אותה תחושה עולה מתמונת הסיום, שבה היא הופכת את הגברים למעין מצעד של חיות ללא פנים והיא צועדת אחריהם. לסיכום, זהו מופע חריף, מפתיע ומגרה, שמעבר לנועזות וחציית הגבולות שבו, גם מבקש לשאול שאלות חשובות על החיבור שלנו לגוף שלנו כמקור להנאה וגם לסבל.
"יאמא" הוא סוג אחר של מסע אישי־פיוטי, שמביא בפנינו אמן הפרפורמנס והספוקן וורד, נטע וינר. ביחד עם השחקנים סמירה סרייה, בני אלדר ורוני בן חמו, בנה וינר פסיפס אסוציאטיבי הנוגע בגעגוע לאמא הנעדרת ולקשר ליפו, שהיא סוג של אם גדולה לכל הארבעה. המופע מתנהל בבמת זירה ובשלוש שפות - עברית, ערבית ויידיש - ונע ביניהן בחופשיות. אמנם יש קושי מסוים לעקוב אחר הטקסטים הקצביים הקופצים במהירות מנושא לנושא, אך זה גם חלק ממקור ההנאה מהמופע, שיותר משהוא בנוי על עלילה או אמירה, הוא מותיר בנו רשמים וחוויות. הביצוע הפיזי של ארבעת השחקנים הוא אנרגטי ומתוזמר היטב, ובסך הכל, מדובר בעבודה מקורית, חכמה ומיוחדת של פרפורמנס שירי מרשים ביותר.
