תשע אלף קבין של כאב ירדו אל הארץ החבוטה שלנו. יש בשפע לכולם. סחורה דה בסט. הכל טרי. בלאדי. רק לבוא, לקחת. רק שאצלנו, קיץ 2023, מדינת היהודים, גם על זה רבים.
תגידו, אגב, יש דרך למדוד סבל? יש דרך להשוות בין כאב לכאב? לכמת הרבה כאבים אינדיבידואליים קטנים לכאב לאומי גדול?
לא סתם נופל עליכם עם בליץ קושיות. אלו תהיות שעלו תוך כדי צפייה ב"שישי" של ערוץ 13, בכתבה שחזרה 18 שנה לאחור, אל ההתנתקות מגוש קטיף, על רקע המתחולל היום. לא יודע איך היא עשתה את זה, אבל הכתבת מוריה אסרף וולברג הצליחה להגיע לקביעה בסופו של אירוע שהכאב של הימין עמוק יותר. שזה מעורר השתאות, כמובן - היכולת למדוד את מה שעל ליבם של אנשים, לכמת לסך, ואז להשוות עם סך של קבוצה אחרת.
רעיון הכתבה כשלעצמו, לחזור אל ימי ההתנתקות־עקירה, על רקע הרפורמה־הפיכה, הוא סופר־רלוונטי. שוב ושוב הרי עולה ההשוואה לימי התנתקות בשיח סביבנו. רק שהכתבה של אסרף וולברג לא באמת ניסתה להתעמת. אז כן, היו קטעי ארכיון שוברי לב, וראיונות מלאי תובנות ופרספקטיבה, והשוואות הצוללות אל מידת האלימות, האכיפה, החיבוק, והיחס מהמדינה. ועדיין אפשר היה לנסות ליצור, למשל, בלי הרבה מאמץ, מפגש בין מי מהמפונים של אז למי מהמוחים של היום. להפגיש בין התקופות, הצדדים, הכאבים. ואולי, מי יודע, גם לנסות לחתור לאיזון בכתבה הזו על הדרך.
זה בסדר שאין איזון. או אובייקטיביות. התרגלנו. זו התקופה. נגמרה האובייקטיביות. לא הייתה אף פעם, אגב. רק שעכשיו זה בלי מסכות.
אסרף וולברג, אם לחזור אליה, ניסתה לעשות הקבלה במונח "הפרת חוזה" בין אז והיום, כדי לחתור למסקנה שלפיה בסוף המדינה מעל הכל. וששם, בהתנתקות, לא שברו כלים, למשל בכל הנוגע לשירות בצבא.
רק שאז, אם להעיר מהצד, עדיין הייתה מדינה. היה ראש ממשלה. היום יש מנהיגים שמשסים ופועלים נגד יסודות הארץ הזו והחברה. ימי "בנחישות וברגישות" השתנו לימי "בנחישות ובדורסנות".
בהמשך, בכל אופן, בדיון באולפן, עלתה השאלה אם ניתן להשוות בין שני האירועים, ששני עשורים מפרידים ביניהם. לפחות שלושה חברי פאנל, גיל תמרי, אביעד גליקמן, וטליה לנקי קבעו שאי־אפשר. שזה היה קצת, איך נאמר, מאוחר מדי. הרי הרגע הסתיים שידור הכתבה המשווה.
ובסוף, קפלן או כפר דרום, אתה מבין שסבל אצלנו בעם יש מספיק לכולם. ובכלל, כמה ילדותי להשוות בין כאבים. בין עקירת שן לעקירת דמוקרטיה לעקירת יישובים.
בקטנה
יושב לו עו"ד דוד פורר באולפן של "אופירה וברקוביץ'", אומר על היועמ"שית פקידה. בקליל כזה, כפי שנהוג לאחרונה. בום, אופירה אסייג מקבלת חשמל. למה אתה מדבר עליה ככה, היא על 300 קמ"ש, ולמי אתה קורא פקידה. אפשר להתווכח ימים על המילה פקידה. אם נועדה לתאר בתמימות בעל תפקיד שלא נבחר בידי הציבור, או שיש דרכה ניסיון להקטנה. ועדיין, גם אם לוקחים בחשבון את האפשרות שאסייג התפרצה על האדם הלא נכון - מזמן היה צריך לקום פה מישהו שינהל קרב על השם של היועמ"שית החבוטה שלנו.
