ככל החוויות הטובות, גם חוויית הצפייה במיה דגן בשבוע האחרון של 'בואו לאכול איתי' היא מרובדת, סותרת לפרקים, לא תמיד מובנת - אך מרתקת. דגן, בו־זמנית מפורסמת מדי לשיט הזה ואיכשהו גם הסלבריטאית ההגיונית ביותר לשילוב בפורמט, הסתערה על שבוע הבשלנים במרכז, והוכיחה שהיא אמנם ראש לשועלי הסלבס המסורתיים, אלא שבכל מה שקשור לדוקו־ריאליאטי, היא עדיין זנב לאריות המטורללים של 'בואו לאכול איתי' - מאיציק כרסנטי ועד אורן חזן.
על פניו, הגלגלון האנושי שהוא מיה דגן נראה כשידוך מושלם ל'בואו לאכול איתי', שהרי היא מפעל מהלך של בידור ואירוח. ואכן, לאורך הפרקים בהשתתפותה בתוכנית, דגן הצליחה להפוך גם ביקורים מנומנמים ביבנה לסשן אלתורים, חיקויים, ראיונות ושירים - כולם בליווי קהל שבוי של בשלנים חובבים, שככל הנראה חשבו שהדבר הכי מוזר שיוכל לקרות להם השבוע הוא לחבוש קרניים צבעוניות ולדבר על בי־די־אס־אם אגב אכילת טוסטונים. ואמנם בזירת השטיחים האדומים וראיונות היח"צ שבה היא פועלת בדרך כלל, דגן היא חריגה (לא שזה אתגר להיות תוססת והיפראקטיבית יותר מאשר, לצורך העניין, יעל גולדמן) אבל בזירה של 'בואו לאכול איתי', שבה חוסר הנוחות הוא המלך, שבה העלבונות מוגשים עוד לפני המנה הראשונה, שבה אורית ברבי היא כוכבת־על והמונולוג הדרמטי ביותר בתולדותיה מתחיל ב"אני לא נוגעת בבשר, יפה שלי" - מיה דגן היא אישה ממוצעת וסבירה מאוד.
ובמובן הזה אכן יש משהו מוזר בנוכחות של דגן ב'בואו לאכול איתי', ולאורך כל השבוע היא התקשתה לנמק למה באמת החליטה להעלות את מפלס הפרסום של משתתפי התוכנית מרמת "ילוהק מתישהו ל'האח הגדול'" ל"אחת השחקניות המוכרות בארץ". לא נראה שמלאכות הבישול והאירוח יקרה לליבה, המיה דגניזם שלה נחווה על ידי המתמודדים האחרים כבלתי מזיק, ודווקא הרגעים שבהם התמסרה לנוסחאות ולקלישאות הדוקו־ריאליטי (למשל כשדרשה מאורחיה לבוא לביתה הנאה בפיג'מות כדי להוכיח שהיא אותנטית) היו מהחלקים החלשים והבלתי מעניינים השבוע. 'בואו לאכול איתי' מצטיינת כשהיא מניחה בפניך את הטירוף של כל המתמודדים באופן שוויוני, והבחירה לסמן את דגן כמי שהולכת להתסיס את האווירה התגלתה כצעד יחצני חמוד מאוד - אבל לא הרבה מעבר.
