הקאמבק של סימון ביילס לא מפתיע אותי בכלל. היא הייתה ותהיה מתעמלת נדירה עם כוח רצון חזק, כזו שבאמת אוהבת לגעת בטופ. אני חושבת שההחלטה שלה לעזוב הכל ולחזור אחרי שנתיים הייתה מאוד נכונה, בעיקר אחרי המשבר שעברה באולימפיאדת טוקיו. היא באמת הקשיבה לגוף שלה ולא המשיכה להתחרות כמו סוג של רובוט, ללא אנושיות, היא הקשיבה לצד הרגשי שבה. ההפסקה לרגע, לתחושתי, נועדה לעזור לה להבין מה עובר עליה באמת ואיך היא רוצה להמשיך מפה. ההפסקה הזו אפילו תהפוך אותה למתעמלת טובה יותר ממה שהייתה.
ביילס נשארה מתעמלת ענקית ששואפת תמיד להצליח, כי ספורטאית שיש בה את האש הזאת יודעת שהיא תמיד נשארת בוערת בכל דבר שתעשה בעתיד, ובה - בסימון - תמיד בערה אש. וזה בכלל לא פשוט לחזור ולעמוד במקום הזה שוב, מול קהל. מי כמוני יודעת מול איזה לחצים ספורטאי נאלץ להתמודד ועד כמה הלחצים האלה גדולים. אני מסירה את הכובע בפניה, היא עשתה את ההפסקה הזאת כדי להתמודד עם כל זה - והצליחה לחזור בכל הכוח. מאוד לא פשוט להצליח לחזור מנטלית למקום שממנו נפלת, וסימון פשוט מראה ומוכיחה לכולם כמה היא חזקה ושהיא למעשה יכולה להתמודד עם ה־כ־ל.
אני בטוחה שסימון מטופלת ברמות הכי גבוהות שיכולות להיות בעזרת מאמן מנטלי ופסיכולוג שעוזרים לה להתמודד עם הסיטואציה. אבל אם היא החליטה לחזור להתחרות אחרי כל כך הרבה זמן, סימן שהיא באמת הצליחה להבין עם עצמה שלא משנה מה כולם אומרים או כולם רוצים או כולם חושבים - הכי חשוב זה מה שהיא רוצה ומה שהיא הכי אוהבת לעשות. זה הכי חשוב שיש.
סימון באמת הצליחה להבין עם עצמה שלא משנה מה כולם אומרים או כולם רוצים או כולם חושבים - הכי חשוב זה מה שהיא רוצה ומה שהיא הכי אוהבת לעשות
