מפגש הזוגות של חתונה ממבט ראשון, על אף שהוא לא פרק הסיום של העונה, הוא הגמר הגדול האמיתי של התוכנית. הפרק שכל העונה מתנקזת אליו והריאליטי מגיע לשיאו. כמו בכל מפגש זוגות בהיסטוריה האנושית: יש תככים, יש פוליטיקה, ויש אמירות פאסיב־אגרסיב מרהיבות.
הפרומואים הבטיחו ש"אין לאן לברוח" ורק העלו את הציפיות. העונה התחילה בצורה חלשה וזכתה לביקורות (כולל מכותב שורות אלה), אבל בפרקים האחרונים חל שיפור דרמטי והעונה קיבלה צורה, וחזרה להיות "חתונמי" האהובה - שהיא בבסיסה קומדיה רומנטית שמתחפשת לריאליטי. אחרי שהמתח העדתי המזויף והאמירות ההזויות של המתמודדים מתחילת העונה, שרובם הוצאו מהקשרם שקעו, חזרנו לעניינים. רוב הזוגות מסתדרים, ואלה שלא מאוד משתדלים, חלקם ממש נותנים את כל מה שיש להם, כדי שזה יעבוד. קשה שלא להיות בעדם.
אז מה היה לנו? תגובות מבוהלות של חולה הניקיון שניר שגילה שזה קמפינג ורצה ללכת אחרי חמש דקות (טוב שלא הביא איתו אקונומיקה מהבית), הרבה מתח ברכבים בדרך לשם (משפט ידוע אומר: הפרצוף האמיתי של בן הזוג שלך יוצא כשאתם בדרך לחופשה), וניסיונות להציג זוגיות מושלמת כדי לגרום לשאר הזוגות לקנא (לכולם "כיף" או "מהמם" או הביטוי הבלתי נסבל "אנחנו בטוב"). בקיצור, סוף־סוף משתתפי התוכנית הוצגו כבני אנוש עם חולשות ויתרונות. התעופה העצמית שלהם (כפי שמשתקפת מהעריכה ברוב התוכניות) זזה הצידה. גם ההחלטה להביא את הזוגות לקמפינג ולא למלון מפנק התבררה כנכונה.
קצת חבל שרק עכשיו התוכנית מתעוררת ומתחילה להיות מעניינת באמת. כש"חתונמי" מוותרת על הפרובוקציות כדי למשוך צופים, כנראה בגלל התחרות עם "האח הגדול", היא חוזרת להיות תוכנית חמודה וכיפית ומאפשרת לשכוח מהחסרונות המעצבנים שלה, ובראשן הליהוק החד־גוני. מתברר שלא רק שכל הגברים נראים אותו דבר, הם גם מתלבשים אותו דבר בלי לתאם. אם יש מחסור בחולצות שחורות ובג'קטים מג'ינס - זה כי הם פשטו על כל החנויות ורכשו את כולם. לעומת זאת, הליהוק הנשי הרבה יותר מעניין ונראה שרובן ברמה אינטלקטואלית ורגשית הרבה יותר גבוהה מהחתנים שלהן. בסך הכל, מפגש הזוגות עמד בכל הציפיות ממנו. אם העונה הייתה מתחילה כך, כולם היו מרוויחים.
בקטנה
נטפליקס אוהבת להרים לפסיכופתים עם סדרות שמסתכלות עליהם בעיניים בורקות מרוב הערצה. אפשר להבין אותם, כי כמעט כל סדרה כזאת הופכת ללהיט (וזה עצוב מאוד). הפעם הם הפיקו את "איך להפוך למנהיג כת", סדרת ההמשך של "איך להפוך לרודן". כמו בסדרה הראשונה, מעלליהם של מנהיגי הכתות כמו צ'רלס מנסון וג'ים ג'ונס מתוארים כמהלכים מתוחכמים, ודבריהם של המומחים לענייני כתות נערכים בצורה מניפולטיבית בצורה שגורמת לנו לחשוב שבעצם מדובר בגאונים חד פעמיים שיש ללמוד מהם. הנימה הביקורתית כלפיהם נעלמת לחלוטין. אפשר להיות בטוחים לחלוטין בכך שזאת לא הייתה כוונתם של המומחים. ובנוסף לכל זה, הקריינות הנרגשת של פיטר דינקלג' גורמת לרוצחים בדם קר להראות כמו הדלאי לאמה.
