הגענו לחצי. כן, הפכנו תקליט. כבר מתחילים לראות את סוף החופש הגדול. האשטאג: השבוע האחרון של הקייטנות.
הצלחתי לרשום את רשי לעוד כמה ימים של קייטנת דמיון או וואט אבר דאט מינז. אבל לבני שנתיים? לתמרה? יוק.
אני מבינה ששבוע הבא כולם בחו"ל, אבל מה עם מי שנשאר פה? מה כאילו אמורים לעשות? למה אין פשוט שחרור כללי בחודש אוגוסט מכל סוג של מלאכה? מה הורים אמורים לעשות? לא היה מזיק פה איזה חודש ואקאנס לאומי, אוורור לכל עם ישראל. קצת אירופה הקלאסית או צפון טורקיה, אי ביוון, למה לא למדנו קצת על סייסטות ומנוחות מארצות הגולה.אולי אפשר להבין למה אנשים התייוונו.
למה היינו צריכים ללמוד בגולה רק על דרדור התקשורת ובתי המשפט? על שלטון מלוכני? מה עם מפלגת "תניחו לנו", שתחרוט על דגלה לגרום לאנשים פשוט להרגיש טוב ותפעל בעד הכנסת תכנים של מדיטציות למערכת החינוך?
רוצים לכידות חברתית? צריך לעשות פינות שינה בכל מיני מקומות, חללים חשוכים למחצה, מזרנים ממוזגים עם סדינים לבנים, וילונות, שכל אחד יכול להיכנס בתשלום סמלי ולקרוס לתוך שינה באמצע היום.
כמו כן, מפלגת "תניחו לנו" תפעל להפעלת מקוואות חילוניים, בריכות קרות ברחבי העיר שכל אחת תוכל פשוט לטבול, להצטנן ולהמשיך את היום. בלי טררם, בלי עניין. טבילה קרירה להמשך היום וחיזוק פריון העבודה או משהו כזה. ואיזה פורום יציג גם מחקר שזה עוזר ואיזה מישהו יגיש מכרז שהוא רוצה להפעיל את הבריכות הקרות. ואז, יחליטו להפריד או לא להפריד ועוד מלחמה על איזה משהו "וחבל שעשינו בכלל". כמו שקורה עם כל רעיון טוב.
החופש הגדול כבר עבר את החצי והשמחה וההתרגשות לקראת השנה החדשה מהולים באימה. רק שבעצם לא ייגמר החופש, שהזמן לא יעבור, רק שהכנסת לא תחזור לעבוד. האם המצב יכול להידרדר יותר ממה שהוא? "יאללה עכשיו אוגוסט, נלי, מספיק קשה", אני אומרת לעצמי. בואי ננסה קצת להרפות לחשוב על דברים אחרים (על מה חשבנו לפני?).
כן כן היו לי מחשבות לפני אני משוכנעת שכן, זה ודאי. אני מסתכלת בפתקים שלי בטלפון. כתובים שם כמה משימות וכמה רעיונות. כולם נראים לי לא חשובים בעליל. הנה סיימתי להצטלם לסדרה! זה היה כיף, לא? וגם היה איזה בוקר עם הילדים במיטה שהיה כיפי. עד שרשי אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לקייטנה, שהילדים שם אומרים לו שהוא "כבד". כבד. הפכתי גם ילד שמח וזורם לכבד. אימהות למופת.
אבל קשה לי לזרום, קשה לי להקליל, להיות באווירת חופש. אני גם בלחץ להסתובב, הכל מרגיש מאיים. אני בערנות תמידית, תוהה אם בכלל חלמתי משהו לאחרונה? אם בכלל ישנתי עמוק? האם נחתי? אולי זה מה שאני מרגישה, חוסר מנוחה תמידי, זעם, עצבות וחוסר אונים. אני אפילו לא במצב רוח לעשות משהו. רק רוצה לישון שנייה. ואולי גם לחלום. חלום טוב ונעים וכיפי. כן, הייתי כיפית מאוד פעם, לא מזמן. ככה כולם אומרים לי.