אלה היו ימים עם נשמה. ימים שבהם ספורטאים נולדו, חיו וסיימו את דרכם באותו מועדון בגלל הסמל שעל החזה. ימים שבהם קברניטי קבוצות שיעבדו את חייהם וממונם לאגודה נטו מאהבה. לא כי רצו להתפרסם ולא כדי להרוויח.
ואבי הראל, שהלך לעולמו בגיל 76, יו"ר הפועל ירושלים בשנות ה־80', מי שביסס את המועדון לקראת זכייתו הראשונה בגביע המדינה כשסביבו דמויות מיתולוגיות כמו עדי גורדון ודורון שפע וארז חזן, היה שם מאהבה. או אם לדייק מטירוף.
סיפור מלא טירוף שמעתי ממנו לפני שלוש שנים. זה קרה כשהתלוויתי לשחזור מסע הכומתה לאורך חופי ים התיכון שאירגן עם חבריו, ותיקי גדוד 202 של הצנחנים, 55 שנה אחרי הצעדה המקורית שלהם כטירונים.
תוך כדי טיפוס באזור אפולוניה, הראל חזר 30 שנה אחורה עם הזיכרונות אל אחד המפגשים בין הפועל ירושלים להפועל ת"א באוסישקין. "חצי גמר הפלייאוף, שנת 92 או 93'", שיחזר תוך שנאחז בסלעים, "פיני לוי מתרומם, תומר שטיינהאור נותן לו מכה ביד, והשופט ראובן וירובניק לא שורק. החלטה של משחק. התנפלתי עליו. מה לא אמרתי לו. מרוב התרגשות התעלפתי".
צנחן אחר שטיפס לידנו, חנוך כספי, אוהד שרוף של הפועל ת"א, תיאר מהזווית שלו: "הסתערתי מהיציע לעבר אבי באמוק, אבל הוא לא ראה אותי. היה מעולף". הראל: "בסוף בא צביקה שרף, שפך עליי מים".
לפני זה הראל תיאר עוד סיפור הורס, הפעם מהצבא. איך בנובמבר 1966 הפך חצי עולם, תפס טרמפים, מה לא, כדי להגיע לפעולה שלימים תיקרא "מבצע סמוע". בגלל שבא בלי ציוד, המ"פ מתן וילנאי הורה לו להישאר. "לא רציתי להפסיד קרב אז הלכתי למג"ד. אמרתי, 'וילנאי שלח אותי'. נתנו לי נשק, יצאנו. תוך כדי קרבות וילנאי נפצע ועזרתי לפנות אותו למסוק. הוא על אלונקה, מעורפל, פתאום פותח עיניים: 'הראל, מה אתה עושה פה?'".
זו הייתה תקופה שבלי מחשבה היו מסתערים. בצבא, בספורט, בהכל. באותו מסע כומתה, בכל אופן, אולי 50 מטר מאחורינו, בים, נפל מטוס קל. אמיתי. הראל מיד זינק למים אל עבר הטייס ואחריו יתר הצנחנים הוותיקים. זאת התמונה שתישאר אצלי ממנו. הצנחן האדום של הפועל ירושלים מסתער.
