רק לרגע אחד, כדאי לזרוק מבט לאחור: בפברואר 2002 הוזמן תומאס פרידמן, כבר אז פרשן בכיר ב"ניו יורק טיימס", לסעוד על שולחנו של יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה בן עבד אל־עזיז, בארמונו המפואר בריאד. פרידמן החליט לנסות את מזלו: למה שלא תלכו על תוכנית שלום עם ישראל, הוא שאל את מארחו. תגובתו של עבד אל־עזיז הצליחה להפתיע אותו: תגיד, חייך יורש העצר, חיטטת במגירות שלי? ואז הוא קם, ניגש לשולחן ושלף מהמגירה השלישית את יוזמת השלום הסעודית, שכללה, בגדול, את עיקרי התוכנית שהציע פרידמן.
כעבור שלושה שבועות זומנתי ללשכת ראש הממשלה שרון ביחד עם וליד אל־עומרי, הכתב הבכיר של אל־ג'זירה. שרון מבקש, הסבירו לי יועציו, להגיב בחיוב ליוזמת השלום הסעודית. המצלמה הוצבה, המיקרופון חובר והאורות נדלקו. אלא שממש ברגע האחרון הכל השתבש. צוות האזנה ישראלי שישב בחדר סמוך קלט ותירגם לעברית את הדברים שנאמרו בדיוק באותה שעה בפסגה הערבית בלבנון. הראיון עם שרון תוכנן להיות משודר באותה פסגה, אלא ש־22 מנהיגי העולם הערבי שהתכנסו בביירות החליטו להוסיף ליוזמה הסעודית תנאי בל יעבור מבחינתם: קליטת כל הפליטים הלבנונים, יותר משני מיליון, בשטחי מדינת ישראל. שרון רתח מזעם, מילמל מילים חריפות על "התרגיל" והודיע שהראיון מבוטל. צוות אל־ג'זירה קיפל את הציוד, וכולנו התבקשנו לעזוב את החדר.
היום זהו אותו פרידמן. אז ישב בבית הלבן הנשיא בוש, היום זה ביידן. אז יורש העצר הסעודי הוא עבדאללה, היום זה מוחמד בן סלאמן. התוכנית הסעודית, בקווים כללים, לא השתנתה. אמנם לא מדברים, לפחות לא בגלוי, על שלום ישיר עם ישראל, אלא על שיתופי פעולה כלכליים, אבל הסעודים קורצים לישראל שהכל פתוח. מה שיתחיל בכלכלה יכול להתפתח לכיוונים נוספים.
בכל מקרה, גם הנושא הפלסטיני חזר. בלי טיפול בהתנחלויות והרחבת אזורי A ו־B לטובת הפלסטינים אין על מה לדבר. המודל הוא עדיין 2002: הסכמה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית. בן סלמאן, שלמד לא לסמוך על נתניהו, לקח כפקח את הנשיא ביידן.
הרעיון נזרק, הפעם מהצד האמריקאי. שר החוץ אלי כהן רץ לשחרר הצהרה אופטימית בעניין הסדר שלום עם ריאד. הימין הקיצוני, לעומת זאת, מזהיר שלא יגעו בהתנחלויות. בערב־הסעודית, כמו בממשל בוושינגטון, מתרגמים כל מילה שיוצאת מירושלים. הבצק הזה עוד לא נכנס לתנור האפייה, אבל איראן כבר נבהלה ושלחה מסרים כמעט־מאיימים לעבר שותפתה החדשה, ריאד. לאיראנים ברור שכל תוכנית כזו תבוא על חשבונם. דובר משרד החוץ בטהרן אמר במילים מפורשות: "נורמליזציה בין ערב־הסעודית לאויב הציוני תזעזע את היציבות בכל האזור".
בן סלמאן ממתין אולי לחילופי שלטון בירושלים. זמנו עדיין לפניו. את נתניהו הוא למד לא לחבב. עם בני גנץ, כך ממליצים לו, יהיה לו יותר קל להסתדר.