לא קל להיות אוהד הפועל ת"א, ואיפה ימי הקסם בצ'מפיונס שהיום נראים דמיוניים. כשאוהד אדום חותם בצעירותו על הסכם האהדה (הדמיוני) מול הקבוצה, אין שם סעיף אליפות ומענקי גביע. יש רק הסכם אחד, אתם תתנו את הכל על המגרש, אני אתן את הקול ביציע. ככה היה בימי שייע פייגנבוים, גילי לנדאו ודוד פרימו. שחקנים אגדה, הנהלות שערורייתיות. למעט שנות הזהב של משה תאומים וסמי סגול נמאס לנו לאכול את התבשיל הלא טעים הזה.
האוהדים צמאים לרגש, לתשוקה, להזדהות. החתמתו של עומרי אלטמן הייתה סוג של הצהרת כוונות. אבל כואב לו הגב ואם נמשיך ככה אז לאוהדים יכאב (שוב) הלב. תראו לי עוד קבוצה בליגה שמשחקת כדורגל עצוב ומביאה 10,000 אוהדים ליציעים.
מאז המינוי של חן סול למנהל מקצועי ניכר שיש יותר שקט ורצינות במועדון, אין הדלפות ואין סקנדלים. מצד שני, האוהד שבי לא מרגיש רגוע. האם זה השקט שלפני הסערה? כל עונה בונים בוולפסון קבוצה ואחרי חמישה מחזורים הכל הולך לפח.
האם יש דרך? האם סומנה מטרה? מאז שהיא חזרה לליגת העל אחרי הפירוק הפועל ת"א לא באמת חזרה לעצמה. והנה עוד עונה חדשה בפתח, אז בבקשה תשחקו כדורגל. רק תשחקו. תשחקו עם הצעירים, אל תשביחו ותשחררו אותם, תחזקו את הקבוצה, תביאו זרים (ולא זרים למקצוע), תזכרו שעל הלב יש את הסמל עם הפטיש והמגל.
ואם יורשה לי, סחתיין על חגיגות ה־100 למועדון. אבל לחגוג מול בלומפילד חצי ריק, כשהסמל משה סיני לא נמצא על הדשא, זה קצת לעשות צחוק מהעבר. הפועל ת"א זו אימפריה, תנהלו אותה ככזאת, תאמינו בעצמכם. בסוף גם ננצח בדרבי (או שלא). דבר אחד בטוח: הפועל ת"א הגדולה עוד תחזור, פשוט אין לה ברירה אחרת.
