בנימין נתניהו החליט להיאבק בלוחמי צה"ל. זה לא ברור מה בדיוק יש לו ולשאר המתלהבים משינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים נגד הלוחמים, אבל זה ברור שהשינוי הולך לפגוע בהם. פגיעה קשה. הבעיה היא לא סבירות ולא נבצרות. המהומה בעניינן היא הרבה מהומה על לא מאומה. אבל שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים יחסל סופית את המעמד העצמאי של מערכת המשפט בישראל, מעמד שבזכותו נהנים לוחמי צה"ל מחסינות מול טריבונלים בינלאומיים. אבל ראש הממשלה ואחרים, בחוסר היגיון מוחלט, בניגוד לאינטרס הלאומי, מתעקשים על הפגיעה. מישהו שם למעלה איבד לא רק את השכל הישר; אולי גם את השפיות הלאומית.
בעניין הנבצרות, הרכב של 11 שופטים יתכנס לא כדי לדון בפסילת התיקון אלא רק, ואך ורק, בשאלת דחיית כניסתו לתוקף של התיקון. משום שמדובר בחוק פרסונלי, שנועד למנוע מהיועצת המשפטית לממשלה להכריז שנבצר מנתניהו להמשיך בתפקידו. אלא שמדובר בדיון סרק, משום שראשית, ליועצת לא הייתה שום כוונה להכריז על נבצרות. ושנית, על סעיפי החוק התקיים דיון רציני מאוד בוועדת החוקה של הכנסת במארס 2001. עלה מהדיון שלא הייתה שום כוונה להעניק לפקיד, בכיר ככל שיהיה, את סמכות ההדחה.
ולמרות זאת, בית המשפט העליון, בעקבות עתירה נגד המשך כהונתו של אהוד אולמרט, העיר שליועץ יש סמכות כזאת. זו הייתה החלטה שגויה. מאוד שגויה. בעקבות כתב אישום על שוחד אין הדחה, אבל בגלל התנהלות בעייתית היועץ יכול להפוך גם לחוקר, גם לתובע וגם לשופט? ההחלטה של השופטים הייתה אקטיביזם במרעו. אז התיקון מוצדק. מאוד מוצדק. גם אם הוא פרסונלי.
בעניין הסבירות, הסיפור קצת שונה. הרי גם ללא עילת הסבירות בית המשפט לא ישנה את דרכיו, וכל החלטה שהתקבלה בהסתמך על עילת הסבירות תתקבל בעילות אחרות, כמו מידתיות, חוסר תום לב, חריגה מסמכות, שרירותיות ועוד ועוד. כך, למשל, בהחלטה מהחודש שעבר בנוגע לחוק הפיקדון לעובדים זרים, השופטים שתמכו בפסילת החוק לא הזכירו אפילו פעם אחת את המילה סבירות. כך שמעשית, הדיון בעניין הסבירות חסר כל נפקות ממשית.
אבל בניגוד לאשליות, גם של הח"מ, ראש הממשלה טרח להבהיר שהוא דוהר עם ההפיכה המשטרית. בראיון לאתר "בלומברג" הוא הבהיר שעם או בלי הסכמה, הוא "יסתפק" בצעד נוסף אחד: שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. נדמה שמכל סעיפי ההפיכה המשטרית – זה הסעיף המשמעותי ביותר. היהלום שבכתר הדורסנות הפוליטית. נכון שהיה כאן, עד 2008, עידן של "חבר מביא חבר". השופטים היו בעלי השפעה מוגזמת על מינוי שופטים. אבל בעקבות תיקון שיזם גדעון סער, שלפיו יש צורך ברוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה כדי למנות שופט לעליון – חל שינוי ממשי. לא עוד חבר מביא חבר.
מאז מונו 14 שופטים. שבעה מתוכם – נעם סולברג, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר, אלכס שטיין ויחיאל מאיר כשר, וחלקית גם עופר גרוסקופף – נחשבים שמרנים. ההערכה היא שגם שופטת נוספת, גילה כנפי־שטייניץ, תצטרף לשמרנים. כלומר, לפחות שבעה מתוך 14 שמונו בעקבות התיקון. ובעקבות סיום כהונתן של הנשיאה אסתר חיות וענת ברון כבר בסוף השנה הנוכחית – השמרנים יהיו רוב.
אז לשם מה בדיוק זקוקים נתניהו ואחרים לשינוי? אז זהו, שאין שום צורך. ואם כל המטרה היא למנוע מיצחק עמית להתמנות לנשיא – אז משהו בשיקול הדעת של נתניהו השתבש. הרי שינוי הרכב הוועדה יהפוך את בית המשפט העליון לפוליטי. ייתכן שכבר עכשיו מתחילים לוחמי צה"ל לאבד את החסינות בטריבונלים בינלאומיים, משום שביטול עילת הסבירות, גם אם לא בצדק, ייחשב לפגיעה בעצמאות של מערכת המשפט בישראל. ואם כך בעניין הסבירות, אז בוודאי שכך בעניין שינוי הוועדה למינוי שופטים, שייחשב לפוליטיזציה של השפיטה ולפגיעה ממשית וחמורה בעצמאות השיפוטית.
כך שצריך לשאול: מה, לעזאזל, יש לנתניהו ולשאר המתלהבים מהשינוי נגד לוחמי צה"ל? על מה ולמה הם מתעקשים לפגוע בהם? גם התירוצים העלובים, שאולי לא תהיה פגיעה, משום שגם במדינות אחרות מינוי השופטים הוא על ידי המערכת הפוליטית – לא מחזיקים מים בישראל. וכי יש לנו חוקה? וכי יש לנו את הבלמים והאיזונים שיש במדינות אחרות? הרי את לוחמי ישראל מחפשים יותר מאשר את הלוחמים של כל מדינה אחרת. אז בשביל מה להעניק לשונאי ישראל את העילות לתלונות נגד לוחמי צה"ל על ביצוע פשעי מלחמה? עד כדי כך השתגעה הקואליציה?
משהו השתבש לחלוטין בשיקול הדעת של נתניהו, שלא "נגרר" לשינוי - אלא מוביל את השינוי. אפשר להבין שיש לו בטן מלאה על מערכת המשפט. אבל מדוע הנקמה היא על חשבון לוחמי צה"ל?
בעקבות תיקון שיזם גדעון סער חל שינוי ממשי. מאז מונו 14 שופטים, לפחות שבעה מתוכם נחשבים שמרנים. בסיום כהונת הנשיאה חיות וענת ברון, השמרנים כבר יהיו רוב. אז לשם מה נתניהו זקוק לשינוי?