קרל פון קלאוזביץ, אחד מאבות תורת הלחימה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים". בפרפראזה על הציטטה המפורסמת הזאת אפשר להגיד גם שלפעמים הספורט הוא המשך המלחמה בתוספת אמצעים אחרים. אלה יכולים להיות כדורים (כדורי־סל וכדורי־רגל כמובן, לא הסוג האחר), מזרני ג'ודו, מסלולי אתלטיקה וגם מוטות. כאלה שקופצים איתם לגובה. אין כמו ניצחון בזירה הספורטיבית כדי לרומם את רוחו של העם היושב בציון, ואם הוא מתרחש במקום סמלי, כזה שיש לו חשיבות היסטורית – מה טוב. מדליית זהב על הצוואר ונגינת "התקווה", זה מה שמדינת ישראל, על כל תושביה והפוליטיקאים שלה, צריכה כדי לזקוף את קומתה הלאומית ולהראות לגויים מה זה.
וזה בדיוק מה שסיפק לנו אלכס אברבוך ב־10 באוגוסט 2002, מחר לפני 21 שנה. מדליית זהב בקפיצה במוט באליפות אירופה באתלטיקה, ואיפה? באצטדיון האולימפי במינכן, במקום שבו נערכו 30 שנה קודם לכן משחקי הדמים, שמהלכם נרצחו 11 ספורטאים ישראלים על ידי מחבלים פלסטינים חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור". אברבוך ענד את המדליה המוזהבת ושמע את "התקווה" מתנגנת בזמן שדגל ישראל עולה לראש התורן, 500 מטר מהמקום שבו ה־י"א נלקחו כבני ערובה באותו לילה ארור ב־5 בספטמבר 1972. משני צדדיו עמדו שני ספורטאים גרמנים, שסיימו במקומות השני והשלישי. יש יותר סמלי מזה?
אברבוך לא הגיע למינכן כספורטאי אלמוני, לא בישראל ולא בעולם. הוא נולד בסיביר ב־1974 וייצג את רוסיה כשזכה במדליית ארד בקרב־10 באליפות אירופה עד גיל 23. מאוחר יותר עלה לישראל, התמקצע בקפיצה במוט והחל לצבור תארים והישגים. מדליית ארד באליפות העולם בסביליה 1999, זהב באליפות אירופה באולם בגנט 2000, כסף באליפות העולם באדמונטון 2001, ואז הגיעה אותה אליפות אירופה במינכן. אברבוך התייצב דווקא בסיומה של עונה בינונית, שבה הוריד פרופיל באימוניו בגלל מחלת אביו שהלך לעולמו, עונה שבה השיג תוצאות רעות בהשוואה לשלוש השנים הקודמות. תוצאת השנה שלו הייתה 5.72מטר, רחוק משיאו הישראלי (5.91), וגם מהמוקדמות עלה עם 5.45בלבד – אבל בגמר הוא התעלה עם 5.85 בניסיון הראשון וניצח.
אברבוך ישב במסיבת העיתונאים כשמצדדיו סגניו הגרמנים, טים לובינגר ולארס בורגלינג. כשגבר זרם השאלות לאברבוך, קם לובינגר, שהצטלם שבוע לפני כן בעירום והוכתר כספורטאי הסקסי ביותר באליפות, פנה לעיתונאים ואמר: "אני ובורגלינג מאוד עסוקים, אני מבין שאתם מעוניינים רק באברבוך, אנחנו עוזבים". מנהלת מסיבת העיתונאים הרגיעה אותו, ולובינגר נשאר. אברבוך אמר לעיתונאים: "בשבילי זו מתנה לישראל. בחודש האחרון הייתי באירופה ואני כל הזמן שומע בשורות רעות (הימים ימי האינתיפאדה השנייה). הגיע הזמן גם לשמוח. אני מקדיש את המדליה הזו לאבא שלי, ואלרי, שנפטר בחורף. המדליה היא לא שלי, אלא שייכת למאמני ואלרי קוגן. אני רק הקופץ". על השאלה איך הוא חש בזמן נגינת ההמנון, יממה לפני הטקס לזכר חללי מינכן, אברבוך השיב: "אני חושב הרבה על החללים והמשפחות, אבל אני מסתכל לעתיד." לובינגר השיב על אותה שאלה: "אנחנו מרגישים רע מאוד עם מה שקרה. אבל כמו אלכס, אני מסתכל קדימה". תשובה דיפלומטית.
