עוד יומיים אני סוגר חודשיים של המתנה. חודשיים של המתנה לתשובה קטנה ושולית, שהיא בקושי ההתחלה של ההתחלה של התהליך המייגע הזה.
אני מוצא את עצמי מגייס את כל הכוחות שיש לי כדי לא להישאב לטרנד של הכפשת שמם המוכפש גם ככה של אגף השיקום ושל המערכת המסורבלת שאמורה לתת מענה לאלה המבקשים מעט שלווה. כי אני מרגיש שאין סיבה להתחיל באנרגיות מקולקלות תהליך שהוא סיוט מתמשך גם ככה. לא רוצה להקשות על עצמי יותר ממה שכבר קשה. אבל כרגע, כל יום שעובר הוא חותמת ברורה ומכוערת על אותן קלישאות לעוסות, על חוסר היעילות, על הקור הבלתי נסבל ועל ההתעלמות השערורייתית מהצורך הבסיסי ביותר של כל מתמודד באשר הוא: התייחסות.
חודשיים מוזרים עוברים עליי, מתנתק ומתחבר כמו ראוטר על תשתית של קיבוץ בדרום. בלילות הראש עובד אפילו חזק יותר מהימים. קם עייף משהייתי. לא זוכר על מה חלמתי, רק יודע שנלחמתי במשהו. זה המקום לעוד קלישאה על המלחמה שאמנם התחילה בעזה אבל ממשיכה אל מול הבירוקרטיה הישראלית. לא חסרות קלישאות ולא חסרות מלחמות ובעיקר לא חסרות סיבות לכעוס. ובתוך כל אלו יש אותי, שמנסה לסדר שתיים־שלוש מחשבות ביחד, רק כדי להגיד בדרך מתחכמת שבא לי לצרוח. הצורך בהכרה הוא לא רק מול משרד הביטחון, הוא גם הרבה מול עצמך. דברו על הקושי הזה, תציפו אותו. חלאס לשתוק. חלאס לבד.
עמיחי לבון הוא לוחם לשעבר בנח"ל, לחם בצוק איתן (מתוך הפרויקט “יומן כאב”)
