כשהייתי רק חצי שנה בצבא, ראיתי מול העיניים את אחד החברים שלי נהרג. שלושה מחבלים הפתיעו אותנו בגבול מצרים, והתחילו חילופי אש. חבר נוסף נפצע. המשכתי בשירות הצבאי שלי, וניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל.
חמש שנים אחרי התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. זאת הייתה תקופה מתוחה ביטחונית ופתאום היו לי התפרצויות זעם, משהו שלא היה אופייני לי. ערב אחד נסעתי עם אשתי והילדה, היא בכתה ועצרנו את הרכב כדי להרגיע אותה. שמעתי שם אנשים שמדברים ערבית ונכנסתי לאמוק. הכנסתי את הילדה לאוטו ונסעתי משם מהר, כשהיא אפילו לא חגורה. רק אז הבנו שמשהו לא בסדר איתי.
ביום הזיכרון אחר כך ראיתי פרסום על נט"ל. הם נתנו לי כלים, אבל היה לי מאוד קשה להתמודד עם תביעה מול משרד הביטחון. שמעתי דברים נוראים על מה שאנשים עוברים שם. פוסט־טראומה זה משהו שהוא שקוף ובודד, צריך כוחות עצומים כדי לפנות לעזרה.
אחרי מה שקרה לאיציק סעידיאן הגיע האומץ. העמידה מול הוועדה הייתה אירוע קשה. לא הצלחתי כמעט לדבר, בכיתי ופחדתי שלא יבינו אותי. למזלי היה לי פסיכיאטר אנושי, הוא הסכים להכניס את אשתי, שסיפרה גם את מה שהיא יודעת, וזה עזר. הרגשתי שהיה לי מזל, שלא הייתי שקוף לגמרי. אבל ברור לי שצריך להתאמץ כדי לא ליפול בין הכיסאות, והמעטפת שמקבלים לא מספיקה. אני מבין לגמרי איך הלומי קרב מגיעים לאובדנות. משהו חייב להשתנות.
איתיאל גולדרייך הוא לוחם לשעבר בתותחנים, שירת בגבול מצרים
