כפי שניתן היה לצפות, "שבוע המרכז" של "בואו לאכול איתי" הפך באותה קלות שבה השר איתמר בן גביר מפלה עצורים פלסטינים ל"שבוע מיה דגן בטוחה שהיא מרכז היקום". לא רק שהשתתפותה של דמות מפורסמת בתוכנית היא אירוע חריג, שמטלטל את קסם האלמוניות של הפורמט; דגן עצמה משתייכת לזן הטאלנטים שהם משאבת חמצן אימתנית, שמרוקנת כל חלל בין שזה בית ליסין או הבית של דני ביבנה.
כאמור, שום דבר מזה אינו בבחינת גילוי מרעיש: לא עבור דגן, לא עבור הפקת התוכנית שחוגגת עליה בלי רחמים באמצעות הקריינות של שי אביבי וגם לא עבור יתר המשתתפים והמשתתפות, שנגזר עליהם לשמש ניצבים בהצגה שחייבת להימשך ולהימשך ולהימשך. נדמה שגם אם לחלקם לא הייתה היכרות מוקדמת עם פועלה – ודגן ממש לא נעלבת, מה פתאום – הם הבינו מצוין את הטיפוס והשתדלו לתחזק את שרתי הסבלנות בהתאם. מן הסתם, אצל גבר בן 77 שניזון מהומור מפוקפק זה פחות עבד.
מלבד היותו ציר עלילה בולט, מצחיק ופורה כמו הדיסקוגרפיה של דודו טסה, המתח בין דגן לכל השאר חושף יותר מאשר חשד כבד לנרקיסיזם כרוני; הוא גם מגלה עד כמה ההוויה שדגן שקועה בה כמו הטיטאניק במצולות מונעת ממנה לנצל את יתרונה היחסי: הניסיון האדיר מול המצלמות. על פניו, מישהי עם הרזומה שלה יודעת איך הדברים נראים מבחוץ וכיצד מכינים את הנקניקייה הזאת. שנים ארוכות בתחום היו אמורות להזהיר את דגן מפני מלכודת המניירה ובורות ההתנשאות, ודאי לצד שדכנית חוזרת בתשובה מראשל"צ וגיי מרמלה שמתפרנס מניפוח בלונים. לעזאזל, אפילו אירגנו לה את קרן בר לב השנונה ובעלת הרקע בתקשורת, כדי לקבל קצת מושג איך לתווך להמונים אישיות לא שגרתית.
אבל דגן של "בואו לאכול איתי" היא פי אלף "השחקנית והשחקנית", כפי שגילה אלמגור מכונה בחיקוי המיתולוגי של ערן זרחוביץ'. מילא זה, הבעיה שהיא גם תמיד באותה הדמות: כאורחת וכמארחת, כמראיינת של המסובים וגם כמרואיינת שלהם. השפה, הטון, הבעות הפנים – הכל נועד לצעוק שוב ושוב "אני מיה דגן!", למרות שאיש לא חשב להטיל בכך ספק. חלקם גם היו שמחים לדעת מה זה אומר מעבר לרעב אינסופי לתשומת לב והחצנת פרסונה "חזקה" באופן שנשמע כמו מבצע לחילוץ לייקים.
לכן, אגב, יש קשר בין הרושם שדגן הותירה והארוחה שהכינה במסגרת התחרות. איך לנסח זאת בעדינות ובלי ספוילרים? אוכל עושים באהבה לאחרים, לא רק לעצמך, או שלא עושים בכלל.
בקטנה
יותר משעה במצטבר הקדישו השבוע בחדשות "קשת" לעובדים הזרים, במסגרת סדרת הכתבות "דאונטאון Israel" של גלעד שלמור. גם אם לא כל הפרקים אחידים ברמתם ונדרש הידוק בין הזווית העיתונאית לחוויית השטח, זוהי השקעה חשובה ולא מובנת מאליה, שמדגימה ניצול לטובה של פלטפורמה חזקה ונצפית. הערה קטנה: קריינות היא מרכיב שתרומתו גדולה עוד יותר בסדרות מגזין, בוודאי כאלה שבהן הכתב הוא דמות בפני עצמה. לכן מוטב ששלמור ימצא עוד דרך לבצע את המלאכה מלבד הטון של "אבא מספר סיפור".
