ענת עשוש מאשדוד, אם לילד בן שנתיים
"הכל התחיל כשכמה ילדים התחילו להגיד שאחת מנשות הצוות 'מכה בום־בום' והדגימו על הראש. אני מאמינה שילדים לא משקרים, והחלטתי לשים מכשיר הקלטה אצל הבן שלי. במשך שישה ימים של הקלטות שמעתי דברים נוראים. ילדים בני שנתיים שמתחננים לאוכל, צעקות, חבטות, עונשים, בכי. הגשנו תלונה, ולפני שלושה שבועות 17 הורים מהגן נקראו לתחנת המשטרה לצפות בסרטונים. ראינו דברים מאוד קשים. ילדים שגוררים אותם מהשיער ומהידיים, שמטיחים אותם בשולחנות, אם נרדמו שופכים עליהם מים. הבן שלי היה שם בסך הכל שלושה חודשים, ומדהים כמה קל לרסק נפש שמחה של ילד בשלושה חודשים. הכנסתי ילד שמח והוצאתי משם ילד מבוהל, שעד היום לא חזר להיות מה שהוא היה. החיים מתחלקים ללפני שנחשפנו למה שקרה בגן, ולאחרי, ואין באמת חיים אחרי. את לא ישנה יותר בלילה אחרי שאת מגלה את הזוועות. את אוכלת את עצמך איך לא עלית על זה לפני. את שואלת את עצמך איך זה יכול להיות? הילדים בטחו בנו, וכל יום לקחנו אותם לתופת הזה והם לא יכלו לדבר ולספר, לא יכלו להגיד מה עובר עליהם"
מזל לחמני מלוד, אם לילד בן שנתיים וחצי
"הילד היה חוזר מהגן עם סימנים, והגננת טענה שהוא נפל או שנשכו אותו. אמרה שהוא שובב ושקשה להתמודד איתו. אבל כשהוא היה איתי בבית, עד גיל שנה, הוא היה רגוע ועדין. יום אחד הוא חזר עם סימן של יד על הצלעות, ורואים שזה סימן של אדם בוגר. סמכתי עליהן, ובדיעבד אני מבינה שהן שרטו לי אותו. זו התמודדות מאוד קשה. הוא הפך לאגרסיבי ואלים מאוד. אני משלמת מדי שבוע 400 שקל לטיפול רגשי של 45 דקות, בתקווה שזה יצליח להציל לו את הנפש. זה מקשה עלינו כלכלית, אבל אין לי ברירה אחרת, הילד שלי בראש מעייניי. שלושה חודשים עברו מאז שגילינו, ועד היום הפרקליטות לא איפשרה לנו לצפות בסרטונים. בהקלטה שאנחנו שמנו נשמעה מנהלת הגן מאיימת על ילד שהוא לא יקבל אוכל כל היום. אנחנו יודעים לפי הדיונים בבית המשפט שהיו שם סטירות, הטחות, הרדמות בכוח. אני רוצה שיאפשרו לי לצפות, אני רוצה לדעת מה עבר על הילד שלי. רק עכשיו אני חוזרת לתפקד. לא עבדתי שלושה חודשים, לא תיפקדתי בבית"
קורן לוי־בנימיני מבת־ים, אם לילדה בת שנתיים וחצי
"חשדנו שמשהו לא בסדר. הבת שלי מטופלת אצל מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת, אז הייתי מביאה אותה בשעות לא רגילות של הגן, וראיתי דברים לא רגילים. ראיתי ילדים שבוכים ואף אחד לא מתייחס אליהם. ילדים מלוכלכים, מוזנחים, והן לא היו מתייחסות. כשהזמינו אותנו מהמשטרה לראות את הסרטונים, הבנתי שהתחושות שלי היו נכונות. ראיתי שהבת שלי העזה לקום מהכיסא ואז הסייעת התעצבנה, צעקה עליה, הרימה אותה מהכתף וזרקה אותה לתוך כיסא האוכל. ראיתי שהיא חילקה לכולם סנדוויץ' ולה לא. ראינו תינוק שהרימו מכף הרגל וזרקו אותו ללול. ילד שאוכל מבקבוק והסייעת לוקחת לו את הבקבוק ונותנת לו סטירה. ראינו כאפות לפנים. הן מחקו חלק גדול מהחומר המצולם, אז אנחנו לא יודעים את כל מה שהיה שם, מה הן עשו לילדים שלנו. אני מרגישה שהחיים שלי נהרסו. איך לא התעקשתי? תמיד ראיתי, תמיד הרגשתי ועדיין שמתי שם את הילדה. זה היה נחשב אחד הגנים הכי נחשבים בבת־ים. אני לא יודעת איך אני אוכל לפתח אמון בצוותים שישמרו על הילדים שלי בעתיד. אני לא סומכת יותר על אף אחד"
