ר' הוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. הפעם הראשונה שהוא הודה בכך הייתה במפגש עם חברים לפני מספר שנים, במהלך אזכרה לאחד הלוחמים שנהרג במלחמה ההיא. האמת, הודה בכך, הוא ניסוח לא לגמרי מדויק ואולי אפילו קצת מטעה. זה התחיל כשאחד החברים שיחזר את הקרב, ור', ששירת איתם ביחידה הצטרף לשיחה, להפתעת כולם, מכיוון שדווקא בקרב המסוים הזה הוא לא לקח חלק. הוא סיפר איך חילץ משם את ההרוג, איך סחב אותו על גבו, כמה נורא זה היה ואם לא די בכך, גם מה אמר לו החבר רגע לפני שעצם את עיניו. כל לילה, אמר להם, זה חוזר אליי. המפגש הזה הדליק אצל החברים נורה אדומה, ובשבועות שבאו אחר כך הם נחשפו לחומרת מצבו. ר', בעזרתם, פנה למחלקת השיקום במשרד הביטחון, ולמי שליווה אותו בכל התהליך יש מעט מאוד דברים טובים לומר על המערכת, אם כי בסופו של דבר ר' הוכר כהלום קרב וקיבל את כל מה שמגיע לו. הכל, אמר המלווה, מתחיל ונגמר בוועדה, בשאלה על מי נפלת.
הלם קרב, ועל כך נכתב לא מעט, הוא מסוג הפגיעות הנסתרות. זו לא רגל שנקטעה במהלך הקרב, ולא אובדן עין. יתרה מכך, כן, גם היום, אחרי עשרות שנים של מודעות, הלם קרב הוא מסוג הפציעות המעוררות אי־נוחות אצל הנפגע ובסביבתו. כמעט תמיד יהיה מי שיתהה אם לא מדובר במתחזה, וגם אם לא מדובר במתחזה, לעיתים יהיה מי שירצה לברר עד כמה הלום הקרב מגזים בחומרת מצבו נוכח העובדה שזה מה שיקבע את היקף התמיכה בו. בטח ובטח כשמדובר באנשים שרק עשרים או שלושים ואפילו ארבעים שנים אחרי האירוע אוזרים אומץ להודות בכך ולבקש עזרה. איך הסתדרת עד היום, נשאל ר', יותר מפעם אחת במהלך המאבק להכרה במצבו. וזה קורה גם אחרי שבמשרד הביטחון שונו הנהלים, שוב ושוב, בטובת הנפגעים. זה נעשה בשנים שבהן גבי אשכנזי כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, ובפעם האחרונה, בצורה מעמיקה, בתקופה שבה אמיר אשל מילא את התפקיד. אחד השינויים שהוא הוביל, למשל, הייתה פתיחת הדלתות לכל הפונים, גם אם הם מטופלים במסגרת הביטוח הלאומי, גם אם מתברר שהפונה הגיע לגיוס עם רקע בעייתי. אם הוא היה כשיר לגיוס, למרות זאת, נקבע במשרד הביטחון, העובדה הזו אינה רלוונטית. כמו כן בוטלה הקביעה לנכות זמנית למשך שנה, שהייתה החלטה שפגעה קשות במוטיבציה של הלומי הקרב להשתקם. רק שלא שרי או מנכ"לי משרד הביטחון יושבים בוועדות, וכמו שאמר החבר של ר', השאלה הקובעת היא מי מאייש אותן. ואגב, בהקשר הזה ראוי לציין שהמגמה שהתגבשה בשנה האחרונה הייתה להוציא את הוועדות ממשרד הביטחון ולהכפיף אותן לוועדות הפעילות ממילא בבתי החולים.
ועל כל זה אפשר לומר שני דברים: הראשון - שטיפול לקוי בנפגעי הלם קרב, שלא לומר אי־טיפול בהם, זה עוול על עוול. לא רק שהמדינה היא זו ששלחה אותם לשדה הקרב, היא גם זו שמשאירה אותם מאחור. ובניסוח אחר: זה לדרוש את הכי הרבה ולתת את הכי מעט.
והדבר השני, נדוש ככל שזה יישמע, ותמים, הוא שקרוב לוודאי שהטיפול האולטימטיבי בתופעה הוא לייתר את העימותים בשדה הקרב. נכון, לא הכל תלוי בנו, אבל ההתנהלות הישראלית בשטחים ביוזמת המשיחיות שמייצגים סמוטריץ ובן גביר, מלמדת שזו כנראה לא הבחירה הראשונה שלנו. שלא לדבר על שנים ארוכות של מלחמות שהסתיימו עם מאות ואלפי הרוגים ולא הניבו פתרון מדיני. וזה נכון לכהונת הימין בראשות בנימין נתניהו וזה נכון ביחס לחלק מראשי הממשלה שקדמו לו.
סכסוך לא פתיר, קוראים לזה אצלנו. ומשה יעלון, בשנים ששימש כרמטכ"ל, דיבר על ריצת מרתון ולא על ספרינט. אלו הגדרות קליפיות לתפארת, אבל המשמעות היא מחיר דמים בלתי פוסק, ושורה ארוכה של פגועי גוף ושל פגועי נפש.
