בשבת לפנות ערב, כשהתחילה לקבל וואטסאפים בנוסח "איפה חן? חן בבית?", ורד אמיר עוד לא ידעה במה מדובר. "נכנסתי ל־ynet, ראיתי שהיה פיגוע, שיש פצוע קשה מכוחות הביטחון וישר ידעתי שזה חן", היא מספרת, "צילצלתי למישהו מהצוות שלו, אמרתי שחן – בניגוד להרגלו – לא חוזר אליי. אחרי שלוש דקות הוא חזר אליי ואמר: 'סעי לאיכילוב, הוא שם'".
ורד היא אלמנתו של חן אמיר ז"ל, סייר הביטחון העירוני שהפך בן לילה לגיבור ישראל לאחר שמנע בגופו פיגוע גדול בתל־אביב ושילם על כך בחייו. יש להם שלוש בנות: רומי בת שבע, מיקה בת חמש ואמה בת שנתיים ושמונה חודשים. בראיון קורע לב שיפורסם מחר ב"7 ימים" היא נזכרת ברגעים הנוראיים שבהם קיבלה את הבשורה המרה מכל.
"היה בי ניצוץ של תקווה", ורד אומרת, "חשבתי, אולי הוא בחדר ניתוח, אולי בטיפול נמרץ, הוא ייצא מזה, הוא חזק. הובילו אותי לחדר קטן שצמוד למיון, שם חיכו לי עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ושלושה רופאים. הם סיפרו לי שעשו הכל כדי להציל את חן, אבל הפגיעות היו קטלניות. שהוא נפטר".
להפתעתה, אף דמעה לא נקוותה בזוויות עיניה. "חשבתי שאצעק, שאצרח, אבל פשוט שתקתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. רק הקאתי. כל הזמן. הפסיכולוגית אמרה לי שזו תגובה טבעית שנובעת מההלם. אחרי כמה דקות ביקשתי מהרופאים לבדוק אם יש אפשרות לתרום איברים, בשבילי זה היה מובן מאליו".
בקשתה האחרונה של ורד הייתה להיפרד מבעלה. "הורידו אותי ל'חדר התעוררות', למרבה האירוניה זה שמו של החדר שממנו לוקחים את המת לקצירת איברים", היא אומרת, "ניגשתי אל חן, אהבת חיי, הרמתי את השמיכה והנשימה שלי נעתקה. הפנים שלו היו שלמות וחלקות והוא היה מה־זה חתיך. רק התחבושת שעל הראש העידה על הפציעה. אפילו הריח שלו היה אותו דבר. נשמתי אותו. ליטפתי את הלחי של חן, אמרתי לו שאני מודה לו על שהיה בעל מושלם ואבא מושלם, ביקשתי ממנו סליחה אם פגעתי בו לא בכוונה, והבטחתי לו שהילדות שלנו יהיו בריאות ומאושרות. מעכשיו, זו משימת חיי".
אל ניחום האבלים בקיבוץ רעים הגיעה גם מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו שנפל במלחמת לבנון השנייה, שמתגוררת לא הרחק משם. היא מתקרבת אל ורד, מושיטה את ידיה לעברה, והשתיים נתלות זו על זו. "גם אני אלמנה של גיבור ישראל", היא מזדהה באוזני ורד, "אני לא מרבה בביקורי תנחומים, זה כבד עליי, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק. דווקא מפני שהימים האלה קשים לי במיוחד".
ורד שואלת למה "במיוחד". מאיה מספרת שהשבוע ימלאו 17 שנה לנפילתו, ומוסיפה: "הגעגועים אף פעם לא נגמרים".
"זה אמור לעודד אותי?", ורד מתפרצת ומיד מרסנת את עצמה בנשימה עמוקה, "יש איזושהי נחמה בידיעה שאני לא אלמנת גיבור ישראל היחידה?".
"לא", אוחנה־מורנו מאמצת אותה לחיקה, "אבל זו המשמעות של החיים בארץ ישראל. אנחנו ארץ חסרה".
