שקד ירון, חובשת צבאית לשעבר, ציינה אתמול את יום הולדתה ה־29. לחגוג, היא לא הייתה מסוגלת לאחר מותו של בר כלף ז"ל ובמקום זאת, הגיעה לתמוך במשפחתו. "הגעתי לכאן כדי להיות עם הקהילה שלי", היא סיפרה בבית דודו של בר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שבו יושבת המשפחה שבעה, "הגעתי ללוויה של בר השבוע ואני שומעת צרחות של אמהות כשיש לי בראש עוד שמונה לוויות מצוק איתן". ירון לא לבד, ועוד ועוד חיילים לשעבר הסובלים מפוסט־טראומה הגיעו בימים האחרונים אל המדשאה שהוצפה באנשים. באותה מידה, הם מרגישים, יכלו הם להיות במקומו של בר שהצית את עצמו לאחר שלא הוכר כנכה צה"ל או במקומו של אור דוניו ז"ל, לוחם כפיר לשעבר ששם קץ לחייו גם כן.
"המאבק שלי נמשך כמעט ארבע שנים", מתארת ירון, "אני מדברת על רגעים ושעות של חוסר רצון לחיות. רצון לא להתקיים, לא לסבול יותר. לא להסב סבל יותר - המעגלים מסביבנו, בת הזוג שלי, המשפחה שלי, הם סובלים בגללי".
בשירותה הצבאי הייתה חובשת בבה"ד 10, והטראומה שחוותה במהלך צוק איתן כשהתלוותה לצוותי הלוחמים כחובשת לא עוזבת אותה. לדבריה, ההבנה שהיא פוסט־טראומתית הגיעה בשלב מאוחר יחסית: "אנשים טובים שעושים את העבודה שאגף השיקום צריך לעשות. אני מוכרת, אבל שיקום לא באופק. אני קוראת לפציעה שלי פציעה מוחית ואני לא מבינה, איך זה פחות מכל פציעה אחרת?".
אנשים רבים הלוקים בפוסט־טראומה מתארים את אותה אטימות, את אותו הקושי להוכיח פציעה שאינה נראית לעין, אך חמורה לא פחות. "אספתי חבר מה'חקירה' שלו", נזכרת ירון, "הפסיכיאטר אמר לו בסיום - 'ההלם קרב שלך הוא חמור מאוד, מהחריפים שיש, אני אמליץ על 30 עד 50 אחוז'. הוא שאל אותו - 'אם זה כל כך חמור למה לא יותר?' והוא ענה לו 'לא, לא, זה נפשי זה 50-30 אחוז,' הסבירו לו כמו לילד קטן, 'אם לא הייתה לך רגל היית יכול לקבל 100 אחוז'". ירון היא קיבוצניקית במקור, ממרום גולן. הבחירה להתחיל בתהליך ההכרה לא הייתה פשוטה עבורה, אך גם אז היא לא צפתה את הקשיים שיחכו לה בדרך: "עד שמצאתי מטפלת, עד ששיכנעו אותי להגיש בקשה כדי לחיות ולא לוותר אז עושים לי חקירה וועדה? חודשים צריך לרדוף אחריהם בשביל ה־30 אחוז המסכנים האלה בשיטת מצליח? ובכל פעם זה משבר להתאושש מוועדה - זה מונע החלמה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו בכל מובן אפשרי".
גם לאחר שסיימה את תהליך ההכרה, מרגישה ירון כי היא נשארה ללא תמיכת המדינה: "יש לי מזל שאני יכולה לשלם לפסיכולוגית שלי, זו שהצילה לי את החיים, ויש לי מזל על ארבע עמותות שמחזיקות אותי בחיים". לנוכח שני המקרים הקשים שהעלו שוב לכותרות את קשיי הלומי הקרב, מקווה ירון שהמדינה תזכור גם לאחר הסערה התקשורתית שהקושי שלהם - הוא תמידי: "עכשיו יש פגרת אוגוסט, אז מה אכפת להם שכולם מתאבדים? מה אכפת שאני צריכה לנסוע בחירום למישהי ששלחה הודעת פרידה לאמא שלה? אני צריכה במצב שלי להציל חברים, ואז חבר צריך לבוא להציל אותי - וככה אנחנו חיים כל הזמן כי אגף השיקום לא עוזר לנו".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: “אחוזי הנכות נקבעים ע”י ועדה רפואית, בה מכהנים רופאים מומחים. בניגוד לנטען, אגף השיקום מאשר את כלל הטיפולים המוכרים לפוסט-טראומה והם ניתנים לפי שיקולים מקצועיים בכל דרגות נכות”.
