12 הימים הראשונים של ספטמבר עשויים להיות קריטיים. נדמה שהכל מתכנס למרחב הצר הזה: העתירות בבג"ץ, הטייסים הראשונים שמאבדים את הכשירות לטוס, הישראלים שחוזרים מחופשות הקיץ אל ההפגנות, אל השביתות, אל המתיחות הגואה בצפון. מצה"ל עולים שני קולות. בשיחות סגורות מתווים בכירים בצבא תרחישים קשים, לטווח קצר ולטווח ארוך. הם מעריכים שלאחר גל הנטישה הראשון, בספטמבר, בהנחה שהמשבר יימשך, יגיע גל שני, הרסני יותר, באוקטובר ובנובמבר, על רקע סירוב אפשרי של הממשלה לציית לבג"ץ ואישור חוק שייתן פטור נצחי משירות לחרדים.
חיל האוויר יהיה הנפגע העיקרי, המדאיג ביותר, אבל פגיעה קשה תהיה גם באמ"ן, ביחידות הכי רגישות שלו, בחיל הים ובצבא היבשה. הנטישה זולגת מהמשרתים כמתנדבים אל המילואימניקים הצעירים יותר. מי שנוטש, לא ישוב.
מצד שני, כאשר שואלים מפקד בצבא מה קורה אצלך ביחידה, הוא משיב: אצלי הכל סבבה, אני מסתדר. הפער מוסבר בחלקו בצורך של כל מפקד, מסג"מ בגולני עד מפקד טייסת ואלוף פיקוד, לשמור פאסון. לאחרים יש אולי בעיות, אבל אצלי הכל כרגיל, הכל סבבה. בחלקו זה נובע מהרתיעה של אנשים במחאה, בראש ובראשונה טייסים, לפעול בדרך שאין ממנה חזרה. הצבא הולך לקראתם, לא מוציא להם צווים, דוחה תרגילים. אי־ההתייצבות שלהם לא נרשמת. פה ושם, בראיונות לתקשורת, מפקדים מייפים נתונים. כך טוענים במחאה. הוויכוח על הנתונים מחולל סערה בחיל האוויר.
כדאי לתת את הדעת לפן נוסף במשבר: ערעור האמון בין הדרג המדיני לצמרת הצבא. נתניהו ציפה שהרמטכ"ל יפתור לו את בעיית המילואים. יד קשה או רכה, העיקר שהבעיה תיעלם. הרמטכ"ל ציפה שנתניהו יפנים את המציאות הקשה שפירט באוזניו, ויפעל בהתאם. הציפיות של שניהם נכזבו.
משבר האמון לא נעצר במחאה. כאשר נחתם ההסכם הימי עם לבנון, גלנט היה באופוזיציה. הוא תקף קשה את ההסכם ואת השלכותיו. לטענתו, ההסכם החליש את כוח ההרתעה הישראלי והוביל לחימום הגבול. הוא לא שינה את דעתו כאשר עבר ללשכת שר הביטחון. גנץ, אז שר הביטחון, הוא בעיניו האשם העיקרי, אבל לא האשם היחיד.
בדיון בוועדת החוץ והביטחון הוא האשים את אמ"ן, שגיבה את ההסכם בהערכותיו, בהטיה פוליטית. חברי הקואליציה גילגלו את ההאשמות הלאה: המטכ"ל כולו מוכתם בעיניהם בשמאלנות. בממשלת בנט־לפיד המטכ"ל תמך; לממשלת נתניהו הוא מתנכל. מערכת הביטחון מותקפת כמו הפרקליטות, כמו בית המשפט העליון: היא חלק מהדיפ־סטייט, היא מבקשת את נפשו של נתניהו. אלוף פיקוד המרכז מגן על פלסטינים ומפקיר יהודים. כך גם השב"כ. הכל שקרים, אבל נתניהו לא מיהר לגנות.
ההסכם הימי עם לבנון הוליד אופטימיות במערכת הביטחון. המכשול החדש נבנה והולך: נסראללה לא מפריע לבנייתו. באווירה הכמעט מפויסת הזאת אישר גנץ לפתוח לתיירים את ע'ג'ר, הכפר העלאווי שעליו כתבתי בשבוע שעבר, כולל החלק הלבנוני. נסראללה הגיב בשורה של פרובוקציות על הגבול, בהן האוהל המפורסם בהר דב והחדירה והפיגוע ליד מגידו. האופטימיות הייתה זמנית.
ההסכם אמור היה להוליד ועדה ישראלית־לבנונית שתדון בכל נקודות המחלוקת על הגבול, כולל ע'ג'ר. ישראל התנתה את כינוס הוועדה בהסרת האוהל. האוהל לא הוסר, הוועדה לא מתכנסת, נסראללה מאיים במלחמה וגלנט מבטיח להחזיר את לבנון לתקופת האבן.
גנרל במיניבוס
כמה צעירים התעקשו ללוות את ח"כ גדי איזנקוט למכוניתו לאחר שסיים נאום בכנס בבאר־שבע. "מה קרה לך", עקץ אותו אחד. "נעשית שמאלני". איזנקוט, עקשן גדול, ביקש לתקן. "יש דברים שבהם אני עומד ימינה מנתניהו", אמר. הם גיחכו. "שמאל, ימין, זה לא מה שהיה פעם", לימדו אותו. "היום, אם אתה בעד נתניהו אתה ימני, אם אתה נגד נתניהו אתה שמאלני".
תקופת החניכות בבית הספר לפוליטיקה עוברת עליו בקלות יחסית. יוצאי צבא אחרים הלכו לאיבוד במרדף הבלתי נגמר אחר תשומת לב, התמכרו לגידופים ברשת ולדפי המסרים שהוכתבו להם. איזנקוט נשאר הוא עצמו, חלק מסיעה אבל נבדל ממנה. זה כוחה של המפלגה שהצטרף אליה, המחנה הממלכתי, וזאת חולשתה. ההשוואה המתבקשת היא עם יש עתיד של לפיד. יש עתיד היא מופע של אדם אחד: מטוראי עד אלוף, כולם מדברים בקולו של המנהיג. המחנה הממלכתי מדבר מגרונם של שלושה – גנץ, סער ואיזנקוט. לכל אחד מהם צבע משלו. אם יש עתיד היא פרייבט, המחנה הממלכתי הוא מיניבוס.
הפוליטיקה החרדית היא אחד הנושאים שבהם איזנקוט נבדל מגנץ ומסער. גנץ רואה בחרדים שותפים לעתיד; איזנקוט משוכנע שהמלחמה שלהם נגד הגיוס מונעת שותפות איתם. אם גנץ ילך עם התכתיב החרדי, איזנקוט לא ילך איתו. הוא יפרוש מהמפלגה או יפרוש מהמערכת הפוליטית.
"אירוע טקטוני", הוא קורא לחוק לומדי תורה שהניחו המפלגות החרדיות על שולחן הכנסת. החוק משווה את מעמד בחורי הישיבות למעמד החיילים הסדירים בצה"ל: אלה ואלה ייחשבו למשרתים, כל אחד בתפקידו.
על שולחן הכנסת מונחת עוד הצעת חוק, חתומה על ידי גנץ ואיזנקוט – חוק השירות הישראלי. החוק מדבר על שירות של כולם, גם חרדים וערבים. המתגייסים ישרתו בצבא, בשירות לאומי או בשירות בקהילה. לצבא תהיה בחירה ראשונה.
במשרד הביטחון עובדים על הצעת חוק שלישית, שבנויה על הצעת החוק של גנץ־איזנקוט בהבדל אחד: החרדים והערבים לא יידרשו לשרת. את החיילים שישרתו ואת ההורים שיזעקו יפצו בכסף, בהרבה כסף. המתווה גרם לאיזנקוט לאבד את שארית האמון שלו בגלנט: כסף תמורת ערכים, הוא אומר בכעס. הכנסת אמורה לדון בהצעות החוק בפתיחת מושב החורף, אלא אם יימצא פטנט אחר שישחרר את החרדים מחובת גיוס.
כדי למנוע מצב שחרדי יגויס, חס וחלילה, בתקופת הביניים, החליטה הממשלה להורות לשר הביטחון לא לגייס חרדים. "ההחלטה הזאת מנוגדת לחוק יסוד הצבא", קבע איזנקוט. "הבעיה עכשיו היא לא עם הלא־משרתים. הבעיה היא עם המשרתים", אמר.
נדמה לי שהמשפט הזה מיטיב לתאר את עומק המשבר שפוקד עכשיו את צה"ל ואת החברה הישראלית כולה, הרבה מעבר לכעס על החרדים. איזנקוט צבר במשך השנים אלפי שעות עם נתניהו. התגובה המתעלמת שלו והדווקנית, המתגרה, של עושי דברו הפתיעה אותו. הוא ציפה שנתניהו ייאבק על הביטחון.
בחזרה לצבא ולדתיים. כשהיה רמטכ"ל, החליט להוציא את פקודת השירות המשותף, שמסדירה את מקומה של הדת בצבא. רבנים זעקו חמס: מעבירים את החיילים על דתם. נתניהו קרא לו לפגישה בהולה. "אל תעשה את זה", אמר. "אם הפקודה תצא, לא תהיה לי ממשלה". "אני לא יודע לעזור לך", השיב איזנקוט. שר הביטחון היה בוגי יעלון. הוא אירגן לרמטכ"ל פגישות עם רבנים. היו שתיים־שלוש פגישות סוערות, ללא הסכמה. בסוף איזנקוט קרא באוזניהם את הפקודה כפי שניסח אותה: הצבא יהיה אחיד; האוכל יהיה כשר; תהיה אווירה יהודית בשבת. הרבנים דרשו הרבה יותר.
איזנקוט הורה לעוזרו רונן מנליס ללחוץ על הכפתור במחשב: הפקודה יצאה לאור. מה קרה? לא קרה דבר. הרבנים מצאו עניין אחר לזעוק נגדו; הממשלה שרדה.
זה שמקשקש
"קשקשן" היא מילה שהוא מרבה להשתמש בה. היא קצת מיושנת ולא תמיד הולמת את המעמד. בדיון שהיה בוועדת החוץ והביטחון על השלכות המשבר הפנימי על צה"ל, הוא הקשיב לשר הביטחון יואב גלנט. הוא חשב שגלנט מורח ומזגזג. "קשקשן", פלט באוזני שכנו לשולחן. בתוך דקות הציפה הבשורה את הרשת החברתית: מלחמת גנרלים.
החשבון בין השניים ארוך. ב־2010, כשהממשלה מינתה את גלנט לרמטכ"ל, במטה הכללי התקשו להשלים עם הבחירה. איזנקוט היה אחד המורדים, אולי הנחשב מביניהם. הוא סירב לשרת כסגנו. בסוף נתניהו ושר הביטחון שלו, ברק, ביטלו את המינוי. הסולם שאיפשר להם לרדת היה חוות דעת מפוקפקת למדי של יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה. הסיבה האמיתית הייתה החשש שלהם מפיצוץ במטה הכללי.
שניהם עברו דרך ארוכה מאז. העימות ביניהם היום הוא על מרחב הפעולה שפתוח בפני שר הביטחון. איזנקוט ציפה שהמציאות הביטחונית הנפיצה והקריסה הפנימית בצבא יולידו דיבור הרבה יותר תקיף מפי גלנט. ההנחה שלו היא שאפשר היה לקפל את נתניהו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות. נתניהו פחדן: הוא לא היה עומד מול התנגדות נחרצת של שר הביטחון והרמטכ"ל. כל מה שנדרש הוא אומץ לב ונכונות לשלם מחיר פוליטי. כשאומרים לו, יש לך משקעים אישיים, אתה נגדו, הוא מזכיר שבליל פיטוריו של גלנט מיהרו שלושת ילדיו לקפלן, להפגין נגד הפיטורים. האירוניה לא נעלמה מעיניו.
דו–קיום בכיכר
המפגינים נגד מגפת הרצח בחברה הערבית התבקשו ללבוש לבן. המראה היה מרשים: ביום ראשון בערב התכנסו בכיכר הבימה כ־15 אלף מפגינים, כחצי מהם יהודים, שמאל תל־אביבי. נשים לבשו גלימות אֵבֶל לבנות, בהשראת מצעד השפחות. גברים נשאו 143 ארונות עץ ריקים, ועליהם שמות הנרצחים (בינתיים תפח המספר ל־146 נרצחים מתחילת השנה). הם צעדו מהבימה למוזיאון תל־אביב. המשטרה חסמה את הכבישים אבל שמרה מרחק. דגלי פלסטין לא הונפו. ההפגנה הייתה מאופקת להפליא, עד שמאיר שטרית, לשעבר ליכוד, היום מחאה, אמר לקראת סיום נאומו שהוא תומך בשילוב הערבים בכל מקום. הוא תומך אפילו בגיוס הערבים לצה"ל.
בוז, קרא הקהל. ראדה זועבי, היוזמת והמארגנת, אמרה לי שהיהודים צעקו בוז ראשונים. אני חושב שצדקה.
זועבי היא הבעלים של בוקרא, אתר אינטרנט פופולרי. "כשנרצחו החמישה ביפיע, אמרתי, זהו, לא נחכה יותר. גייסתי את תמיכת כל המשפחות השכולות. נפגשנו בערערה. אמרתי, אנחנו חייבים לעשות משהו במרכז תל־אביב.
"יש לי הרבה חברים במרכז הארץ. הם יודעים את מספר הנרצחים אבל לא חיים את המציאות. היום, כש־143 ארונות עברו לפניהם, הם התחילו להבין. הם ראו ובכו".
ועדת המעקב הערבית החרימה את האירוע, אמרתי. הפוליטיקאים שלכם לא מסוגלים להתאחד על שום דבר.
"פניתי למוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב", אמרה. "הוא אמר שהוועדה לא יכולה להצטרף לכל יוזמה, לכל ארגון. שמתי את התשובה שלו בצד והחלטתי להתמקד במטרה".
משה רדמן, ממובילי המחאה, הגיע להפגנה, אמרתי. גם קובי ריכטר וגיא פורן, ממחאת הטייסים, שהנחה את האירוע.
"חשבתי שהמחאה עסוקה בשלה", אמרה. "הופתעתי כשהגיעו אלינו. אמרתי להם, אנחנו צריכים להיאבק ביחד. לבד לא נצליח – לא בהגנה על הדמוקרטיה, לא במלחמה בפשיעה. הממשלה הזאת לוקחת לתהום את כולנו".
גל"צ לנצח
גלי צה"ל קמו בהונאה. לאחר הכרזת המדינה הפכה תחנת השידור המחתרתית של ההגנה ל"קול צבא הגנה". כשהסתיימה מלחמת השחרור, היא נסגרה. עברו עוד כמה חודשים, וקצינים בצה"ל סיפרו לבן־גוריון שמצאו שני משדרי רדיו שהבריטים השאירו מאחוריהם. העולים החדשים ישמחו ללמוד עברית דרך הרדיו, אמרו – שעתיים ביום. בן־גוריון אמר כן, וכך קם מוסד צבאי מיותר, מופרך, ובשוליים פרוטקציוניסטי ומושחת. 40 שנה ויותר אני כותב, את גלי צה"ל צריך לאזרח או לסגור. התחנה רעה לצבא ורעה לצעירים שגדלים בה. רבים מהצעירים המחוננים האלה יכלו להיות עיתונאים יותר איכותיים, יותר מושרשים בארץ, פחות מתחכמים, פחות ילדותיים, אילו עשו צבא באמת.
ברדוגו איננו הבעיה: הוא הסימפטום.
כל רמטכ"ל הגיע בתורו למסקנה שחייבים לשחרר את צה"ל מהמטלה הזאת. כל מנכ"ל של משרד הביטחון נקרא להכין תוכנית. בסוף באה ההתערבות הפוליטית, של שר הביטחון או ראש הממשלה, ועצרה את התהליך. מה שמציל את התחנה ויוסיף להציל אותה הוא שהיא לא די חשובה לריב עליה. הצבא זקוק לפוליטיקאים; הם זקוקים לתחנה. זאת העסקה.
האחרון שנכשל היה אמיר אשל, המנכ"ל בתקופת גנץ. אני שומע שגם אייל זמיר, המנכ"ל הנוכחי, הקים ועדה והגיש המלצות. חבל על המאמץ: הנושא האחרון שעליו ירצה גלנט לריב עם נתניהו יהיה המשך קיומה של תחנה שאמורה לשרת את שניהם.
לגל"צ יש מפקד, לא מנהל – עוד בדיחה על חשבון הקוד הצבאי. המפקד בפועל הוא דני זקן, איש קול ישראל בעבר. ספי עובדיה, הפרשן הפוליטי של ערוץ 13, מגיש בתחנה תוכנית בוקר. במכתב ששלחו עורכי דינו לתחנה, הם טוענים שזקן נזף בו על שמתח ביקורת בשידור על יעקב ברדוגו, שדרן בערוצי ימין וממקורבי נתניהו. זקן הזהיר אותו שאם התחנה תבקר את ברדוגו, עלולים לסגור אותה. בתגובתה לעיתון "הארץ" שלשום הודיעה התחנה שאכן, "עובדיה מקרב את קיצה של התחנה".
דני זקן איננו הראשון שמשתמש בנימוק הנוח הזה. קדם לו ירון דקל, שבאותו נימוק, למנוע את סגירת התחנה, השליט על לוח השידורים בתקופתו את אותו ברדוגו. אני משער שקדמו לדקל אחרים: האיום שאוטוטו סוגרים אותנו מטהר כל כתם.
גוף שידור ציבורי שמרגיש שהוא חייב את קיומו לפוליטיקאים, מאבד את זכותו להתקיים. ככה זה בדמוקרטיה: או שאתה עיתונאי, או שאתה שרת.
לכן אני מציע לכל מי שרוצה בהמשך קיומה של התחנה, להפוך את הנרטיב: תחנת גלי צה"ל תתקיים לנצח. עתידה מובטח; אין עליה. אם זאת תהיה הנחת העבודה, אולי השיקול המקצועי יגבר שם, לשם שינוי, על הליקוק המביש לפוליטיקאים.
