משורר זקן מה יש לו בחייו? יש לו שמות, הרבה שמות, שמות אלה שהיו פעם אם ואב ואח וקרובים ושכנים, או חברים בבית הספר, שאיתם היה משחק כדורסל בהפסקות. ועוד צבא רב של אנשים שחיו ועברו לידו בימי נעוריו. וכל אלה היו, ובינתיים בהדרגה נעלמו ואינם עוד. נותרו לו בזיכרונו רק שמותיהם וקטעי ההקשר שבו הם נזכרים לרגע.
לאחרונה נכחתי בהלוויה של חברו הטוב מילדות של יעקב אחי, שנערכה בבית קברות קטן, מוקף בחלקות פרדס, סמוך לאצטדיון של נתניה. אלמנתו אמרה, "זו תהיה לוויה שמחה, כי חיינו יחד באושר במשך 70 שנה". בניו של ברקה המנוח וכלותיו ניגנו ושרו. ואני הסתכלתי במצבות שממול, ובצד ניגלו לעיניי קומץ החברים שנותרו, וכמה שהכרתי מאותם ימים, חברי הגדוד של אחי בתנועת הנוער ובגרעין הנח"ל. כמובן, באופן טבעי למצבים אלה, הרגש היה רווי נוסטלגיה. אבל מה שהרשים אותי, והניע אותי לכתוב, היה חוויה שהתמקדה בפרט בשמות האנשים, חלקם מוכרים פחות או יותר, עומדים מסביב, והרוב לא ידועים, שמותיהם כתובים על טורי המצבות. חשבתי על שיר ארוך, רצף מקוטע, שבו האלמנט המבני והמוזיקלי יהיה השמות. עלו בדעתי רצפים כאלה שבספרי המקרא או ב'איליאדה', לדוגמה, בשיר השני, שבו מתואר מסדר הצבא, ונזכרים כבקטלוג שמות הלוחמים לפי מחוזותיהם, שמות שאחר כך מבצבצים פה ושם לרגע חולף, במהלך קרב זה או אחר. לדוגמה:
אַיְאַס בֶּן טֶלַמוֹן הִכָּה אֶת בֶּן אַנְתֶמִיוֹן,
סִימוֹאֵיסְיוֹס, עֶלֶם פּוֹרֵחַ, אוֹתוֹ אִמּוֹ פַּעַם
יָלְדָה עַל גְּדוֹת סִימוֹאֵיס כְּשֶׁיָּרְדָה מֵאִידַה.
הָלְכָה לְשָׁם עִם הוֹרֶיהָ לִשְׁמֹר עַל עֶדְרֵיהֶם...
סימואיסיוס נזכר רק פעם אחת ויחידה, ורבים מאוד מופיעים רק כשם מבודד, בהמולה, בין אחרים, במצבי קרב. זה לוחם פשוט, ואחר משרת או סייס או רופא. וכאן ראוי לציין שלשם כך המשורר במפורש נעזר לא אחת בבנות אלת הזיכרון, במוזות (ראו לדוגמה, שם, שיר שני, 484־486). יוונים וטרוינים אלה, החיים בינתיים, והמתים, שאובים מהזיכרון, וזה שייך למצבם הקיומי כמו למצבנו, בתור אלה "החולפים כדורות של עלים". ניתן לומר אפוא שאנו קיימים בשלמות (בין אם נראים כרגע לעין, ובין אם נמצאים מעט הרחק, בחדר אחר, או בעיר אחרת) רק בממד הפעלת הזיכרון, ובמילים אחרות, מכוח השירה. ומבחינה זו יש להבין את הומרוס כמו את מרסל פרוסט ואחרים.
בהקשר זה אני חושב על עוד דוגמה מופתית. ב'אודיסאה', בשיר ה־11, אודיסאוס מגיע לארץ המתים ופוגש בזה אחר זה את אמו, את חבריו לנשק ועוד המון דמויות מן העבר המיתי, הוא משוחח איתם, לעיתים חוקר ומתדיין, ומה שחשוב ומאלף בעיניי הוא שהמתים כולם ערים ומדברים מכוח ההווה המתמיד של הקיום בזיכרון. בשיר המסיים, ה־24, גם מחזרי פנלופה ההרוגים נוהרים לאותו מקום ומקיימים מפגש דומה, ובסימן זה היצירה כולה מסתיימת בתביעה להתפייסות. בעניין זה ארשה לעצמי להתייחס להווה שלנו. הנה אצלנו מנסים כעת להחרים ולהטיל דופי במפגש ההורים השכולים, ערבים ויהודים. אבל בתודעה שלי המושפעת מ'אודיסאה', המתים וההרוגים "שלנו" והמתים וההרוגים "שלהם", יושבים בממד הזיכרון ומשוחחים בפיוס זה עם זה. אין להם על מה לריב עוד, אלא רק להתקיים עם סיפורם, כולם בכפיפה אחת.
וכך, בכפיפה אחת שהיא במהות השירה, שבה כל המרכיבים המנוגדים, כלוחם וכאויבו, נזקקים זה לזה כדי להתחיות ולמצוא מקום בסיפור החיים, אני מוצא גם בשירים אלה שאני כותב את אותם האנשים המאכלסים את ילדותי, כפי שאנשים אלה או אחרים מאכלסים ובהתמדה את ילדותו של כל אחד מהקוראים. 'אודיסאה' שייכת למחזור שירים (על תלאות השבים מטרויה) שנקראו "נוסטוי", כלומר "שיבות". "נוסטלגיה" מובנה "צימאון לשיבה", ובמושג זה יש בהכרח נימה של געגועים. אבל התבנית עצמה של הקיום בזיכרון מחייבת דיוק, שמקיים את ההרמוניה. הניגודים אינם נשכחים ומוכחשים. באחד הקטעים (15) אני כותב:
חֲגוֹרַת אַבָּא
מַצְלִיפָה
שׁוּב וָשׁוּב
עַל אֲחוֹרֵי אַהֲרֹן.
ובקטע הבא (16) נשמע מחלון חדר האמבטיה:
"הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!
הוֹרְגִים אוֹתִי!"
הפיוס אינו מובן מאליו. גם ב'אודיסאה', בשיר ה־11, איאס ממאן להתפייס עם אודיסאוס, ומתרחק ממנו. ובכל זאת, בהיבט האתי ובממד הזיכרון הגלום בשירה, השניים, כשותפים וכמרכיבים, נזקקים זה לזה, וכך גם משתמע מסיום הקטע הקודם:
אַבָּא
עָשׂוּי מֵאֲוִיר,
גַּם הַשְּׁרַפְרַף,
וְהַמַּכּוֹת מֻפְשָׁטוֹת.
מבעד לשמות, הרצף הזה אמור להחיות את האנשים באותה סביבה של הילדות בתל־אביב, ברשפון או בחולון, איש־איש בהקשר המסוים שבו הוא מצוי ופעיל: ירצקי, מנקה הרחובות (שכן ב'מעונות עובדים'), עם המטאטא ברחוב פרישמן, ואלמנתו, ויטה, כשכירה, ליד הכיור, בין שתי הפתיליות, וכך האב, האם, אחי, הסבתא, הסב החורג, השכנים, גברת קלופמן שנשכרה לאפות עוגות, הספר מוזיקנט, אדון בייגל שכיבס ועימלן את החולצות, בעלת המסעדה, שלונסקי, עובדי הצרכנייה, פועלי הבניין שעבדו עם אבי, הדודים וילדיהם, קרובי המשפחה, בני העיירה של הוריי, מורים, ילדי וילדות הכיתה, ילדים ומדריכים בתנועה, מאמנים ושחקני כדורסל ששיחקו במגרשי העיר, הורי החברים, ילדי השכנים. לדוגמה:
33.
בְּלֶסְבּוֹס
מָה שֶׁהֲכִי יָפֶה
זוֹ אָנַקְטוֹרְיָה,
וּבָכְתָה —
פְּנֵי
אִילָנָה לוּסְטְגַרְטֶן,
עֵינֵי
שׁוֹשַׁנָּה פוּקְס
רַגְלֵי
שָׂרָה אַלּוֹנִי.
ובקטע אחר:
59.
בְּרִשְׁפּוֹן
הָאוֹטוֹבּוּס נֶעֱצָר
לְיַד הַבַּיִת
שֶׁל דּוֹד צָדוֹק
דּוֹדָה רָחֵל
מְקַצֶּצֶת יֶרֶק
עַל שֻׁלְחָן
לְיַד רֶפֶת
הַכֶּלֶב רֵקְס
רוֹבֵץ בַּמִּרְפֶּסֶת
כמו המתים שנוהרים לשתות מדם הכבש ששפך אודיסאוס, כל אלה יוצאים ומתגלים בקיומם המתמיד. בהקשר זה אני נזכר בשיר אורפי, 'עלה זהב מהיפוניון', שמדבר על מתנת חיי הנצח שמעניקה מנמוסינה, אלת הזיכרון:
זוֹהִי מַתְּנַת מְנֵמוֹסִינֵה: אָדָם בְּהַגִּיעַ הַמָּוֶת
בָּא אֶל הֵיכָל אֵל הַשְּׁאוֹל וּמוֹצֵא מַעְיָן מְבַעְבֵּעַ
מִימִינוֹ, וְרוֹאֶה בְּרוֹשׁ לָבָן מִתְנַשֵּׂא בְּסָמוּךְ לוֹ.
בְּהִתְכַּנְּסָן בְּצַוְתָּא נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים שָׁם יָפוּשׁוּ.
לַמַּעְיָן הָאָמוּר הִשָּׁמֵר מִלָּשִׂים פְּעָמֶיךָ,
מְצָא־נָא אַחֵר זוּלָתוֹ שֶׁמַּזְרִים מֵאֲגַם מְנֵמוֹסִינֵה
אֶת קִלּוּחוֹ הַצּוֹנֵן. לְפָנָיו הַזְּקִיפִים יְקַדְּמוּךָ.
אֵלֶּה יַצִּיגוּ לְךָ שְׁאֵלוֹת בְּבִינָה וּבְשֵׂכֶל —
מָה חֶפְצְךָ בְּמַמְלֶכֶת הַשְּׁאוֹל אֲפוּפַת הַצַּלְמָוֶת.
"בֵּן הִנְנִי", כָּךְ הַגֵּד, "לָאָרֶץ וּלְנֹגַהּ שָׁמַיִם,
וּמִצָּמָא מְיֻבָּשׁ וְגוֹוֵעַ. מַהֵר הַגְמִיעוּנִי
מַיִם חַיִּים צוֹנְנִים הַמְּפַכִּים מֵאֲגַם מְנֵמוֹסִינֵה..."
בדומה לאותם זקיפים במלכות המוות, שמשקים ומרווים את הצמא, גם המשורר משקה במי הזיכרון, וכאן — את לחובר הספרן מ'בית ברנר', או את לוסיה שלונסקי שהתאבדה, ואת צחובל, את יעקב שיפלינגר "בוגר מחנות הריכוז", את החייל האנגלי שנשרט בפתח דירתנו, את חיים מוביל הקרח, או את הילדים מוכרי הסרדינים שבאו מיפו, ואף את הגמלים עמוסי החול שצעדו ברחוב המלך ג'ורג', מול צריפי 'שכונת נורדיה’:
29.
גְּמַלִּים עֲמוּסֵי חוֹל
עוֹבְרִים
בְּקִינְג ג'וֹרְג'
בַּצְּרִיף מִמּוּל
דּוֹדָה חַוָּה
בַּפֶּתַח
מֵעַל הַמַּדְרֵגָה
קוֹלֶפֶת גְּזָרִים
וּבַחַלּוֹן
לְיַד הַמַּעְגִּילָה
הֵרְשׁ לַיְבּ
ההימחקות הכמעט שלמה של הסיפור והדימוי של האנשים הללו, בין אם אלה חבריו מילדות של אחי, או שהם האנשים שמצבותיהם עמדו לנגד עינינו, דווקא עובדה זו שבחלקה עדיין משתמרת בקטעי שירה אלה, היא שמעניקה להם את טעמם המיוחד כשירה שזה הטווח של מה שהיא מגלה (ומכסה). זה טיב הפרספקטיבה והפאתוס שמשורר חש ומייצג כשהוא מתהלך בין האנשים החיים, אלה שכמוהו עצמו עומדים אט־אט או במהרה להימחק וכמעט לא להשאיר עקבות או איזה סימן שהיו.
מטבע הדברים קיימת הקבלה מסוימת בין הספר 'זכרון דברים', לבין רצף שירים אלה, שנקרא 'רקוויאם'. גדלנו באותו בית ובאותה סביבה, והספר שלי, שמונה ומזכיר שמות (והפעם את השמות כפי שהיו), הוא מעין ממואר. יעקב אחי כתב על האנשים לעת שקיעה, בעודם בחיים, ואילו אני, כאדם זקן, כותב על אלה שרובם אינם עוד, כאשר מרבית חיי מצויה ביניהם מסביבי, וכאילו רק ראשי נמצא מעל, בהווה, ויכול להסתכל גם באותם שנוכחים עוד, וגם בחלקת הקבר המוכנה והמחכה לי ולחברתי, באותו בית קברות, כמה צעדים מקברו של ברקה. כתבתי על כך בספרי הקודם, בשיר 'העתיד':
הֵם קָנוּ
חֶלְקַת קֶבֶר
לִשְׁתֵּי גְּוִיּוֹת
זוֹ מֵעַל זוֹ
בַּשּׁוּרוֹת שֶׁמִּשְּׂמֹאל
לַעֲצֵי הַתַּפּוּז
עַל מִדְשְׁאַת
בֵּית עָלְמִין
לְיַד הָאִצְטַדְיוֹן
שֶׁל נְתַנְיָה.
