מִי יִקְרָא אֶת הַשִּׁירִים עַל מִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים
אַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר מִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים?
מִי יָחוּשׁ אֶת טַעַם הַמִּלָּה דָּם עַל לְשׁוֹנוֹ
אַחֲרֵי שֶׁיִּיבַשׁ הַדְּיוֹ?
מִי יְקַלֵּל אֶת הַזָּרִים אַחֲרֵי שֶׁיְּגֹרְשׁוּ הַזָּרִים
לַאֲרָצוֹת זָרוֹת, וְהָאָרֶץ, אַרְצָם, תִּתְרוֹקֵן מֵהֶם
עַד דּוֹר חֲמִישִׁי?
מִי יַסְבִּיר שֶׁאֲנַחְנוּ נִצְחִיִּים כְּמוֹ הַחֲמוֹר אוֹ
כְּמוֹ הַתְּאֵנָה אוֹ כְּמוֹ שׁוּעַל הַמִּדְבָּר אַחֲרֵי שֶׁהֵם יִכָּחֲדוּ?
מִי יִתְפַּלֵּל עַל הַנְּקָמָה וְעַל הַכַּפָּרָה
כַּאֲשֶׁר בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת כְּבָר יִמָּלְאוּ עַד סוֹפָם
בִּנְקָמָה וְכַפָּרָה וּתְפִלָּה?
מִי יִכְתֹּב אֶת הַשִּׁיר עַל סוֹף מִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים
אִם שְׂפָתֵנוּ תָּמוּת בְּמִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים?
חסד ציפור
גל נתן
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנִּשְׁאַר כָּאן עוֹד חֶסֶד.
זֶה צָלוּל, עוֹמֵד וּבָנוּי כְּמוֹ מִגְדָּל.
הוּא כָּאן וּמַמְתִּין שֶׁנַּבְחִין בּוֹ,
גָּלוּי, צִפּוֹרִי, פּוֹרֵחַ וְקַל.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַחֶסֶד קַיָּם וְנוֹכַח
מֻפְלָא, בָּהִיר וְרַךְ כְּמוֹ עָנָן.
מַמְתִּין שֶׁנַּבְחִין בְּיָפְיוֹ הֶעָצוּם,
חֶסֶד צִפּוֹר — צַמְרִיר וּמוּגָן.
לֹא נִשְׂרַף, לֹא נִדְהַם, לֹא דּוֹעֵךְ.
חֶסֶד אֵינְסוֹף — טִבְעִי וְאֵיתָן,
מֵעָמְקוֹ הָאָפֵל שֶׁל אוֹקְיָנוּס,
מַפְצִיעַ כְּמוֹ פַּרְפַּר לִוְיָתָן.
נסעתי לכנרת כדי להירפא ממשהו
בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי עָמַדְתִּי לְהִתְפַּקֵּעַ.
חָשַׁבְתִּי עַל דְּחִיסוּת, עַל עִדְכּוּן תּוֹכְנָה,
עַל אַחַת שֶׁלֹּא רוֹצָה שֶׁיַּבְחִינוּ בָּהּ,
אֲבָל גַּם בְּהֶחְלֵט חַיֶּבֶת שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ.
נָסַעְתִּי לַכִּנֶּרֶת כְּדֵי לְהֵרָפֵא מִמַּשֶּׁהוּ
וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי מִתְפַּקַּעַת
מְבַשֵּׂר יָרֹק בָּהִיר שֶׁל אַרְטִישׁוֹק.
הִסְתַּכַּלְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי מִסְתַּכֶּלֶת
עַל הַכִּנֶּרֶת הַטּוֹבָה שֶׁלָּהּ וְנֶעֱצַבְתִּי
כִּי לָרֶחֶם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר.
בְּהַר הָאֹשֶׁר רָצִיתִי לִבְכּוֹת מֵרֹב חֶסֶד
וְלֹא בָּכִיתִי כִּי לֹא רָצִיתִי לְהַדְאִיג.
בַּסּוֹף שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּטָּה מוּל הַכִּנֶּרֶת
וּפָחַדְתִּי שֶׁאַף פַּעַם לֹּא אוּכַל לָקוּם.
וְלֹא יָדַעְתִּי מָה יָכִיל אוֹתִי כְּמוֹ הַכִּנֶּרֶת
וְלֹא יָדַעְתִּי מָה יֵשׁ לָהּ שָׁם בַּקַּרְקָעִית.
אֲבָל כְּבָר בְּהֶחְלֵט יָדַעְתִּי מָה יֵשׁ לִי.
משא שאין לשאתו
יצחק גוילי
הַפָּגָז הַסּוּרִי טָס בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה לְעֶבְרֵנוּ,
הוּא נוֹרָה בְּחֵמָה שְׁפוּכָה כָּזֹאת מִן הַשָּׁמַיִם
עַד שֶׁצּוּרָתוֹ הַשְּׁחֹרָה הִתְעַמְעֲמָה
וְשִׁיְּטָה בְּעָנָן מַקְפִּיא־דָּם שֶׁל אֵשׁ.
בְּנָפְלוֹ מָשַׁךְ אַחֲרָיו אֶת הַשָּׁמַיִם.
זֶה הָיָה סוֹפִי.
זֶה הָיָה הַמָּוֶת.
לֹא הָיָה עוֹד דָּבָר.
לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת עוֹד דָּבָר.
חָלְפוּ עֶשְׂרוֹת שָׁנִים
עֲדַיִן מִתְבּוֹסֵס חֵרֵשׁ וְהָמוּם
בֵּין הַחֲלָלִים וְהַפְּצוּעִים הַזּוֹעֲקִים,
בְּנֵי עַמִּי מֵהַקִּבּוּצִים הַיְּשִׁיבוֹת וְהֶעָרִים.
לָאֵימָה אֵין מִלִּים.
