אי־אפשר להגיד על בצלאל סמוטריץ' שהוא טיפש. יהיר– כן. גזען – ועוד איך. טיפש לא. אבל לא צריך להיות טיפש כדי לעשות דברים טיפשיים, במיוחד אם אתה אדם יהיר שמאמין שאתה יותר חכם מכולם. וזה כנראה מה שקרה השבוע לשר האוצר, כשהודיע שהוא מקפיא את העברת התקציבים שהובטחו לרשויות הערביות
כחלק מתוכנית החומש של הממשלה הקודמת.הרשויות בנו על הכסף הזה, עשו תוכניות, משרד הפנים קובע שמגיע להם, והמשמעות של לא לתת את התקציבים היא כניסה לגירעון וצורך בתוכנית הבראה שהמחיר שלה יהיה הרבה יותר גבוה מ־200 מיליון השקלים שהובטחו להם.
ברור שהסיבה היא קודם כל, הרצון של סמוטריץ' לחולל קטטה עם הערבים כדי לחזק את מצבו הפוליטי. אבל אי־אפשר לנקות אותו מחוסר הבנה עמוקה של המָטֶריה. מישהו זרק לו משהו בעניין תקציבי הרשויות הערביות והסטודנטים הערבים במזרח ירושלים, הוא לא בדק לעומק וקפץ על זה כמוצא שלל רב. מכאן הדרך קצרה לפיאסקו שקרה השבוע, כשהוא מנסה להיאחז בעץ הגבוה שטיפס עליו, ונתניהו מושך במכנסיו כדי להוריד אותו משם.
ההחלטה של סמוטריץ' להסיר מתוכנית החומש למזרח ירושלים תקציב שיועד לעידוד השכלה גבוהה בקרב פלסטינים, נעשתה בניגוד להמלצת ראש השב"כ וראש המל"ל. מדובר בהחלטה שהתקבלה לא בממשלה הקודמת אלא בממשלת נתניהו־כחלון. סמוטריץ' היה אז חבר קואליציה ולא זכורה שום הסתייגות שלו מהתוכנית. הרעיון היה לעודד סטודנטים ערבים ממזרח ירושלים לרכוש השכלה גבוהה באוניברסיטה העברית. זה נעשה מסיבות ביטחוניות – כדי שסטודנטים ערבים לא יתחברו לתאי טרור בשכם, ובכלל - כל מי שמאמין בהשתלבות מעוניין לקדם תוכנית לימודים ישראלית ולא פלסטינית. מדובר בתוכניות מצליחות שכבר הוכיחו את עצמן, שעלותן כ־200 מיליון שקלים ל־5 שנים, 40 מיליון שקלים לשנה. אותם צעירים זקוקים לאופק השכלתי, ואם תיסגר להם האפשרות ללמוד באוניברסיטאות ישראליות - זה ישפיע גם על הלימוד שלהם בבתי הספר.
במקרה הזה יש רק שתי אפשרויות: או שמדובר בגזענות, שסמוטריץ' כבר הוכיח שהוא ניחן בה למכביר, או שזה שימוש ציני בגזענות, לצורך חיזוקו הפוליטי על חשבון ביטחון תושבי ירושלים. לא בטוח איזה מהם יותר גרוע. כך או כך, מדובר בהחלטה אומללה, שמעידה בעיקר על מצבו של סמוטריץ' ועל מצבה של הקואליציה כולה.
קואליציה טובה, בריאה ומתפקדת, אמורה להיות בשיאה בשנה הראשונה. ואילו כאן מדובר בקואליציה רופפת, כשבכל יום מתהווה סדק נוסף בלכידות שלה, כשמעל הכל מרחף האיום המשפטי.
ההחלטה השבוע של בג"ץ להוציא צו על תנאי היא עניין טכני, אבל נועדה להבטיח שהדיון המהותי בעתירה נגד החוק לביטול עילת הסבירות יידון עוד בזמן כהונתה של נשיאת העליון. זו יכולה להיות אינדיקציה על האופן שבו מתייחס בית המשפט אל החוק שמטרתו לצמצם את כוחו של בית המשפט. ההרכב שידון בעתירה – 15 שופטים – נועד למנוע לזות שפתיים בעת פסיקתו, על כך שההרכב לא היה מספיק שמרני. גם חוק הנבצרות יידון בספטמבר, במטרה ששני החוקים ייסגרו לפני פרישתה של הנשיאה.
הסוגיה שהכי נידונה השבוע הייתה האם נתניהו מתכוון לא לקיים את פסקת בג"ץ אם זה ידחה את החוק לביטול עילת הסבירות, האם יורה לממשלתו לא לקיימו והאם השרים יצייתו לו או לבית המשפט.
נראה שיש סביב נתניהו לא מעט אנשים שאין להם בעיה לצפצף על פסיקת בג"ץ. שר המשפטים, למשל, אמר את דעתו עוד כשבג"ץ החליט בעניינו של יולי אדלשטיין. לוין חשב אז שצריך לצפצף על החלטת בג"ץ ולהודיע לו שישלח את משמר בתי המשפט להתעמת עם משמר הכנסת. האם מישהו יכול להגיד בביטחון שאמסלם, דיסטל, רגב וזהר, יחליטו שלא להתעמת עם בג"ץ?
אבל ההחלטה תיפול לא רק על נתניהו וממשלתו. אם ראש הממשלה יקבל למשל החלטה להחזיר את דרעי לממשלה בניגוד לעמדת בג"ץ, החשב הכללי יצטרך להחליט אם הוא מוכן לשלם לו משכורת, נציב שירות המדינה יצטרך להחליט אם הוא מוכן להכליל אותו ברשימת עובדי המדינה, ועובדי ציבור נוספים יצטרכו לקבל החלטה אם הם מצייתים לראש הממשלה ולממשלתו או לבית המשפט, כשכל החלטה שמהווה הפרה של צו שיפוטי – מסתכנת בביזיון בית המשפט.
אז האם נתניהו מוביל או נגרר? ברור שאם נתניהו לא היה נותן תמיכה ללוין, החקיקה החד־צדדית של החוק לביטול עילת הסבירות, חוק הנבצרות והדובדבן שבקצפת – שינוי הוועדה למינוי שופטים, לא הייתה נמשכת במתכונתה הנוכחית. לוין זקוק לנתניהו כמו שנתניהו זקוק ללוין. נתניהו מעוניין בחקיקה גם כי היא שומרת על שלמות הקואליציה שלו, וגם כי היא עשויה להיות לו מפלט ממשפטו.
מצד שני, אין ספק שההפיכה המשפטית היא לא משאת נפש של נתניהו. ספק אם לפני חצי שנה ידע במה המדובר, ולפני זה הוא בכלל הגן בפראות על בית המשפט. העניין הוא שאין לנתניהו אידיאולוגיה. הוא עושה את מה שמשרת אותו באותו רגע. הוא עבד נרצע של הדימוי שלו, ומשועבד להבטחת קיומו כראש ממשלה.
כאתנחתא לרחובות הבוערים, למחאה המתמשכת ולממשלתו הלא מתפקדת, מפנטז נתניהו על הסדר עם ערב־הסעודית. אבל נראה שכל הדיבור עדיין לא בשל ובכלל, זהו יותר סיפור פוליטי פנימי אמריקאי מאשר ישראלי. לאשר הסכם כזה צריך שני שליש מחברי הסנאט, ולא בטוח שכל הדמוקרטים יתמכו בו והוא יזדקק לתמיכה גדולה של הרפובליקנים. זה קורה עוד לפני שזה מגיע לפתחנו.
ברור שכל הסדר כזה יותנה במהלכים משמעותיים מול הפלסטינים. הבעיה הפלסטינית אמנם אינה בראש מעייניה של סעודיה, אבל העמדת פנים היא מרכיב חיוני בפוליטיקה המזרח־תיכונית, מה שיגרום לה להעלות דרישות הקשורות לפלסטינים.
ספוילר: את אף אחת מהדרישות האלה הסמוטריצ'ים והבן גבירים לא יוכלו לקבל.
