האנשים צעירים המשתתפים בשורותיה הראשונות של המחאה מחפשים את דרכם במבוך המרחב הציבורי ונמשכים אל "מהפכה". עצתי להם: אם אתם רוצים באמת להשפיע על דמותה העתידית של המדינה, עזבו את המהפכה ולכו לפוליטיקה. לא במקרה המציאה הפיזיקאית פרופ' שקמה ברסלר, מנהיגת המונים מלידה וקופירייטרית גאונה את הכינוי "מהפכה משטרית" ביחס ליוזמות החקיקה של לוין־רוטמן־סמוטריץ'־ביבי.
פרופ' ברסלר מודעת לכך שישראל לא זקוקה כעת למהפכות, תודה רבה. ישראל זקוקה לממשל נורמלי, כזה הדואג לאזרחיו, מבטיח כלכלה צומחת, לא פוגע בזכויות אזרח ושומר על מערכת משפטית בלתי תלויה. זהו המשטר האידאלי למעמד ביניים, שהוא עמוד השדרה של החברה הישראלית ושל המחאה הישראלית הייחודית.
ברסלר וראשי המחאה הבוגרים נאבקים כדי לבטל את המהפכה־הפיכה שהממשלה הנוכחית מקדמת. ובאמת, למה להחליף סוס מנצח? מהחתימה על הסכמי אוסלו ב־1993 כל מדדי העוצמה והעצמאות של ישראל השתפרו במאות אחוזים, התרבות פרחה, הייטק גאה, רמת החיים זינקה ואי־השוויון הצטמצם - למרות התמשכות משטר הכיבוש בשטחים, למרות פיגועים, טרור ומבצעים צבאיים. עד שבאה ה"מהפכה המשטרית" העכשווית, שאת בלימתה וביטולה הציבה המחאה כיעד לאומי.
בספרו הידוע מלפני 30 שנה ("קץ ההיסטוריה והאדם האחרון") כתב ההוגה פרנסיס פוקויאמה: "הדמוקרטיה הליברלית מהווה את הפתרון הטוב ביותר לבעיית האנושות, תוך שהיא גוברת על מלוכה, פשיזם וקומוניזם". פוקויאמה אף טען שבזכות סגולותיה אלו, מובטח לשיטה הדמוקרטית־ליברלית ניצחון מוחץ על פני הגלובוס.
הוא טעה: הדמוקרטיה הליברלית מנהלת גם היום קרב בלימה מול מהפכות המובלות על־ידי תנועות ואידיאולוגיות השוללות את עיקריה, בשם הלאומנות, הגזענות, הכפייה הדתית, הפופוליזם, האדרת המנהיג העליון. מבחינה זו, המחאה אצלנו לא שונה מזו שקיימת במדינות אחרות בעיצומן של מהפכות אנטי־ליברליות.
לפעמים מהפכות אלו נחסמות בהצלחה, כמו בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב ולנשיאות צרפת, ולפעמים התנועה נגדן נכשלת: כמו בתורכיה, הונגריה ופולין. אך תמיד, העיקרון התפעולי שלהם אחד: דמוקרטים משתמשים באמצעים דמוקרטיים, מתגייסים לפוליטיקה ופועלים במסגרתה כדי לעצור את ההידרדרות.
אבל למה להרחיק למחוזות זרים? בבחירות ספטמבר 2019 זכו גוש כחול־לבן המרכז־ליברלי ב־26%, ומרצ והעבודה הסוציאל־דמוקרטיות ב־9%. הליכוד הסתפק ב־25% מהמצביעים, ובן גביר לא עבר את אחוז החסימה. חלפו שלוש שנים, ובבחירות 2022 מרצ כבר לא נכנסה לכנסת, העבודה הצטמקה לצל חיוור אבל תנועתם של בן גביר וסמוטריץ הגדילה את כוחה פי 6.5 (!).
איך זה קרה? הודות להתגייסות של צעירים חדורי מסר לאומני־קנאי לפעילות מפלגתית, לחריש עמוק של השטח. לעומת זאת, למפלגות במרכז המפה חסרו רבבות צעירים - עד שאלו התעוררו להפיכה המשטרית.
אורך החיים הממוצע של ממשלות בישראל הוא כשנתיים. הפעמונים כבר מצלצלים לממשלת לוין־סמוטריץ'־ביבי. זה הזמן של הגוש הדמוקרטי הצעיר והסוער להצטרף בהמוניו למסגרות המפלגתיות הקיימות, להשפיע בהן, עליהן ודרכן על הציבור ולתקן את הטעויות של בחירות 2022. מהפכנות־נגד רדיקלית כזו או אחרת לא תעשה את העבודה ולא תשיג את המטרה, היא רק תזיק ותבריח.
