כשאני שואלת את אורן שולץ אם את הנקמה אוכלים קרה, הוא ממהר לענות "חס וחלילה", ונוגע בכיפה שלראשו. את הכיפה הוא החל לחבוש לפני שלוש שנים, קצת אחרי מות אביו, יחיאל שולץ ז"ל. "אין לי תחושת נקמה. אני ממש לא שם. רכילות ולשון הרע לא מדברים אליי. הצד הרוחני מעדן אותי, עושה לי טוב. אני גר פה ברמת חן, בית הכנסת שלי נמצא בקצה הרחוב הזה ואני חבר הנהלה בו. אני לומד. אני בא מבית של מסורת, עושה קידוש, ובזכות האמונה שיש מי שמכוון את הכל מלמעלה, ברור לי שהכל לטובה ושכל דבר שקרה היה צריך לקרות".
ועדיין, אני מקשה, אפילו לא קמצוץ של שמחה לאיד? בכל זאת, בשנת 2015 קרן ההשקעות אייפקס והמנכ"לית שלה זהבית כהן רכשו 80% מחברת ההסעדה "שולץ", שהקים אביו, לפי שווי חברה של 200 מיליון שקל, על פי הפרסומים, וכעבור פחות משנה העיפו אותו ואת אחיו ניר מעמדת הניהול, ומוטטו את האימפריה המשפחתית עד שנכנסה להקפאת הליכים. לפני שנה וחצי רכש שולץ את החברה בחזרה מכונס הנכסים תמורת 3.2 מיליון שקל בלבד.
"אני אומר לך, שום שמחה לאיד", אומר שולץ (48). "זה קרה ככה כי זה היה צריך לקרות ככה. אבל כן נפל לי האסימון אחרי המכירה לאייפקס, שהעסק כבר לא יהיה אותו עסק. זה היה ביום שקיבלתי טלפון מלקוח בירושלים, יושב ראש ועד העובדים במפעל שסיפקנו לו שירותי הסעדה, והוא אומר לי, 'אורן יש לי פה בעיה, תגיע'. אותי אבא חינך שבעיות זה חלק מהעסק והתפקיד שלי כבעלים זה לצמצם ולפתור בעיות, אז כרגיל, אני אומר לו: 'אני עולה לירושלים, תוך שעה אני אצלך', וקם ללכת. ואז זהבית אומרת לי, 'לאן אתה הולך', ואני עונה 'ללקוח יש בעיה', והיא אומרת, 'אתה לא הולך. תקבע איתו פגישה לעוד כמה ימים, ותעשה את זה דרך המזכירה שלו'. באותה שנייה הבנתי שהעסק הזה לא ימשיך עוד הרבה זמן. זו פשוט גישה שונה משלנו. אנחנו רגילים לתת את השירות מעכשיו לעכשיו, לא לעוד כמה ימים. גם כשהלקוחות צועקים עלינו, אנחנו ממשיכים לעבוד למענם. הבנתי שלמרות שרצינו להישאר עם ה־20% שהיו לנו ולהמשיך לנהל את החברה, אייפקס ואני כבר לא משדרים על אותו גל".
מתי זרקו אתכם?
"אחרי תשעה או עשרה חודשים. היה לנו הסכם, אבל קראו לנו ואמרו לנו תודה רבה וביי. ועוד היה לי סעיף של אי־תחרות לחמש שנים, כך שלא יכולתי לחזור לענף".
ומה עם ה־20%?
"מכרנו, כי הבנו שאם לא נהיה מנהלי העסק כמו שאנחנו רוצים, הכל יילך למקום אחר, ואכן לצערי צדקנו. עובדה שבסוף החברה הגיעה לפשיטת רגל".
אולי בדיעבד לא הייתם צריכים למכור?
"נכון. לא היינו צריכים למכור. זאת הייתה חברה חזקה עם מספר לקוחות מאוד גדול, וזה היה שובר לב לראות איך החברה שאבא הקים ב־1979, שנותנת שירות ל־180 חדרי אוכל בחברות הכי גדולות במשק – הולכת ככה, כשלקוח אחרי לקוח עוזבים, הטובים והרווחיים ביותר, והדרך לפשיטת רגל הייתה קצרה. מכרנו להם לפי מה שהחברה הייתה שווה. עשו לנו בדיקה של חצי שנה, בדקו אותי מלמעלה עד למטה, הפכו אותי מכל הכיוונים, וזה היה השווי של החברה. מכרנו להם חברה שנתנה בכל שנה גידול של 5%־7%".
בעיתונות דווח על מכירה של 80% ממניות החברה תמורת 150 מיליון שקל.
"הסכום המדויק שקיבלנו הוא 120 מיליון".
כעבור שש שנים קנית חזרה ברווח עצום.
"זה היה כמה חודשים אחרי שפתחתי את הקייטרינג 'פוד־האוס'. עבדתי יפה, קיבצתי מספר לקוחות טובים – צים, חברות תרופות – התחלתי לאט, ופתאום אני שומע ששולץ הולך לפשוט את הרגל. מתקשרים אליי עובדים, מספרים לי מה קורה, ובלב אני אומר, 'אני חייב להציל את החברה הזו, חייב לקחת אותה אליי, להרים מחדש את העסק שאבא הקים מכלום עם אמא. שניהם עבדו מאוד קשה הרבה שנים בשביל להביא את שולץ לאן שהגיעה".
"אתה לא יודע למה נכנסת"
השנה הייתה 1978 כשיחיאל שולץ הבין שיש בעיה: משבר הטקסטיל של אותן שנים הסיט לחו"ל את הייצור ממפעל האריגה המשפחתי שניהל, ולאחר שנתיים שבהן היה מובטל, הוא קיבל הצעה לספק מזון למקום קטן ששכן בצמוד למפעל המשפחתי שנסגר, ברחוב תובל ברמת־גן. "העסק היה דפי זהב. אבא לא ידע בכלל לבשל, אבל תוך זמן קצר אני זוכר את עצמי כילד מחלק להם את האוכל במפעל", נזכר שולץ. ב־1994 פרץ שוק ההייטק בארץ, "ואז הגיעו גם אמדוקס, שהיינו איתם 35 שנה, וקומברס וגילת לוויינים ועוד חברות".
מתי נכנסת באופן מלא לעסק?
"מגיל אפס אני זוכר את עצמי עם אבא, הייתי קשור אליו מאוד, עוזר לו בחופש הגדול, גם בצבא. אחרי הצבא הלכתי ללמוד גמולוגיה (מדע אבני החן) ולהתעסק ביהלומים, אלא שלצערנו הרב, במהלך נסיעה להונגריה אבא קיבל התקף לב, ואני מיד הורדתי את החליפה של היהלומים ונכנסתי למטבח, בלי שרציתי בכלל. הייתי עושה משמרות כפולות בבוקר, בערב נוסע עם אבא להביא את האוכל לעובדי משמרות ערב, לפעמים גם אמא נהגה, ולא היה יום שהיא לא הייתה מסתובבת בין המגשים ורואה מה נקי, מה צריך לשפר. כל המשפחה נרתמה והפכנו לחברת ההסעדה הגדולה במדינה, גם בזכות ההייטק אבל גם בזכות תעשיות כמו רפאל, התעשיה האווירית, כל חברות התקשורת – פרטנר, סלקום, פלאפון. הפכנו לחברה של 1,680 עובדים, עם מחזורים שנתיים מעל 330 מיליון שקל".
כשהבריאות של יחיאל שולץ התערערה עוד יותר, הוא העביר את מושכות הניהול לדור השני. את עסק ההסעדה לקח אורן, ואחיו הצעירים חיים וניר לקחו את עסקי הנדל"ן המשפחתיים, שנצברו בשנות ה־90. כיום מוערכים עסקי הנדל"ן של המשפחה ביותר מ־100 מיליון שקל.
ב־2015 הורה יחיאל לבנו למכור חלק מהחברה, "בתנאי שתשאיר אצלך 30%. כל מי שירצה לקנות תגיד לו שאתה ממשיך לנהל את העסק". את המכירה הפקידה המשפחה בידי בנק דה רוטשילד. שולץ: "היו כמה חברות שרצו לקנות 100%, ולא הסכמנו. היה חשוב לנו להישאר בעמדת הניהול. ואז מהבנק אמרו לנו שקרן אייפקס רוצים בדיוק את המודל שאנחנו רוצים".
אחת הסיבות המרכזיות לרכישה מבחינת קרן אייפקס הייתה הזכייה שלכם בחוזה ל־22 שנה בעיר הבה"דים בסכום של כ־80 מיליון שקל.
"נכון. שנה לפני כן צה"ל הוציא מכרז להקמה והפעלה של ההסעדה בעיר הבה"דים. עבדתי על המכרז הזה קרוב לשנה ויצאתי עם חוזה ל־25 שנה. את ההסכם ליווה בנק לאומי מול שלושה גופים שניהלו אותו מטעם הצבא – רד בינת, מנרב וקרן נוי, ועם כולם הייתה לי מערכת יחסים מאוד טובה. אני זוכר, כשבאנו לפגישה איתם, יום אחרי שמכרנו, אחד השותפים באחד הגופים האלה גער בי ברמות שלא אשכח. הוא אמר לי משפט שעד היום אני זוכר – 'איתך עשיתי עסק, איתך חתמתי, לא איתם. אתה תראה שתכף אתה לא תהיה פה'. לא הבנתי מאיפה הוא אומר לי את זה. אמרתי לו: 'מה יש לך, אני שותף ב־20%, אני המנכ"ל', והוא מתעקש: 'אתה לא יודע עם מי עשית עסק. אחרי כמה חודשים לא תהיה פה'. כמה חודשים אחרי שמכרנו את החלק שלנו ויצאנו סופית, גם עיר הבה"דים יצאו משולץ".
בקרן אייפקס ראו את הדברים אחרת לגמרי. לטענת בכירים בקרן באותה תקופה, לאחר הרכישה התברר להם כי החוזה בעיר הבה"דים תומחר לא נכון, היה הפסדי והסב לשולץ נזקים כלכליים כבדים. רק בעקבות מאבק עיקש וממושך הצליחו באייפקס לבטל את החוזה ויצאו מעיר הבה"דים. עם זאת, במקביל הפסידו באייפקס שורה של לקוחות ותיקים של הקייטרינג, בהיקף של כ־100 מיליון שקל. האחים שולץ ניהלו תביעה נגד הקרן על פיטוריהם, שהסתיימה בפשרה מחוץ לבית המשפט. בדיעבד, ברור כי ההחלטה של אייפקס להיכנס לתחום שרחוק מהעולמות שלה, בעל אחוזי רווחיות נמוכים ביחס למחזור, ושדורש ידע והתמקצעות ספציפיים — הייתה טעות.
מה הרגשת כששולץ קרסה?
"כאב לי הלב. אתה רואה את העובדים שרצים איתך 25 שנה, נאמנים לך בעבודה, מבלים איתך חופשות, ואתה רואה לקוחות שאתה מלווה וגדל איתם, והכל קורס".
למה בעצם זה קרה?
"כי הגישה של למקסם את הרווח מחר בבוקר לא עובדת. קייטרינג זה לא אקזיט שאפשר לממש אחרי שנתיים. זה ריצה למרחק. דבר שני זה הקטע הבין־אישי, היחסים עם הלקוחות, לחיות את השטח, לשים את הלב בפן התפעולי־שירותי. כשלקוח מתקשר אתה חייב לתת לו מענה וגב בשטח מיד. למשל, כמה שבועות לפני שפתחנו בעיר הבה"דים, אני מקבל טלפון ואומרים לי: 'העיר עוד לא מוכנה אבל החיילים נכנסים עוד שבועיים, תעזור לנו'. הלכתי ללקוח אחר של שולץ, מכתשים אגן, שנמצא במרחק חצי שעה משם, וביקשתי שיעשו לי טובה. וככה, במשך שבועיים הוצאנו ממכתשים אוכל ל־500 חיילים בבה"דים, אחרת לא היה לי איך להאכיל אותם. שנה אחרי זה גם מכתשים אגן זרקו אותם, לצערי הרב. כל הלקוחות הלכו. תודעת שירות זה לא רק לענות לטלפונים, זה לתת פתרון תפעולי, להקשיב ללקוח. הענף שלנו הוא הקשה ביותר בתחום המזון, יותר מבית קפה או מסעדה. הלקוח מגיע לאותו שולחן ואמור לאכול את אותו האוכל שנים, ואתה אמור לתת לו גיוון ברמה מאוד גבוהה".
וזה לא קרה עם אייפקס?
"לפי דעתי זה לא קרה. הביאו שלושה מנכ"לים, והיו יותר מדי מנהלים ופחות מדי שירות".
אולי הקורונה טרפה את הקלפים?
"הקורונה לא קשורה לכלום. הבעיות שלהם התחילו הרבה לפני".
בדיעבד אתה כועס על אבא שדחק למכור?
"לא. מה פתאום. אצלנו כיבוד אב ואם זה הכי חשוב בעולם. אנחנו בכל שבוע נפגשים לארוחת שבת. אבא היה מתקשר בכל יום בשמונה בבוקר לפתוח את היום ובחמש לסגור ולבדוק איך היה במפעל, ואמא כל יום הייתה בעסק, מסתובבת בין חדרי אוכל, אומרת איפה לנקות, שואלת איפה הלחם, אומרת לסדר מה שצריך".
הבית והמשפחה – אמא, האחים, אשתו מאיה ושלושת ילדיהם – הם כל עולמו של שולץ. הבן בר לומד מחשבים בארצות־הברית, נועה מתגייסת בינואר, ושירה תלמידת י"ב. "ולאשתי יש את העבודה הכי קשה – היא עיקר הבית, נותנת לי כל השנים את השקט לעבוד ולנהל את העסק, ומגיע לה את כל הקרדיט שבעולם".
מת על אוכל עיראקי
שולץ נולד ברמת־גן, ברחוב ז'בוטינסקי, "בבניין של עיראקים, מת על האוכל של העיראקים, אפילו שאנחנו הכי הארד קור אשכנזים. גדלתי ליד עלית ובכל יום הייתי הולך לסיור היומי במפעל לאכול שוקולד. האחים שלי ואני שיחקנו במכבי רמת־גן, ובמחזור שלי בליגה היו גור שלף בהפועל גבעתיים, עודד קטש ודרור כהן במכבי תל־אביב. אבא שלי היה מאוד מעורב וחבר בהנהלה של המועדון, וכל שבוע היינו הולכים לאצטדיון וינטר לראות משחק ואחרי זה לאכול עם הקבוצה. כשאבא נפטר פתחנו את קבוצת הילדים 'מכבי יחיאל רמת־גן', ואנחנו מלווים אותה, ועורכים טורניר לזכר אבא, ואני, אמא והאחים ממשיכים ללכת למשחקים".
מתי התחלת לשמור שבת?
"לפני 14 שנים, ולפני שלוש שנים בדיוק התחלתי ללכת עם כיפה. אבא לא זכה לראות אותי עם כיפה. הוא נפטר כמו צדיק בשושן פורים של שנת 2020. שנה אחר כך קנינו בחזרה את החברה".
זהבית הגיעה לנחם?
"ישבנו מעט, בגלל הסמיכות לחג. אבל היא שלחה הודעה של השתתפות בצער".
ואז הוא אומר פתאום לאחר מחשבה: "המכירה הזו? זה היה חייב לקרות. למה? כי הייתי 120% בעסק, ולא יזיק ללמוד להיות 'רק' 100% בעסק. המכירה עזרה לי להתחבר לצד המשפחתי, להתאזן. החוכמה בחיים, וזה אני לומד גם מהתורה, זה האיזון בין עבודה למשפחה. זה מה שעוזר לך להצליח בכל".
בזמן האחרון כששולץ הולך להתפלל בבית הכנסת ברמת חן, הוא פוגש שם את שולי רנד. "קיבלנו את שולי עכשיו לקהילה שלנו בבית הכנסת, והוא חמוד מאוד. צופית גרה פה בשכונה יותר מ־20 שנה. הוא בחור צנוע מאוד ועניו, ואנחנו לומדים בחברותא בכל שבת בבוקר".
הוא מכיר את ההיסטוריה שלך?
"אני בשבת לא מדבר על עבודה. לפני כניסת שבת הטלפון נסגר, אני עושה ריסטארט להכל ונכנס לתוך מנוחה ושקט, בלי דברי חול. מי שמדבר על משהו שלא קשור בשבת, אני עוצר אותו, וזה היה התנאי שלי לזהבית. אמרתי לה – 'אני זמין 24/7, אבל לפני שבת סוגר טלפון ולא מדברים איתי'. בשבת לא מעניין אותי כלום, הכל הבל הבלים".
האמונה עזרה לך בתהליך הרכישה של החברה?
"האמונה באופן כללי עידנה אותי מול אנשים, מול עובדים וספקים. החברה הייתה במצב לא פשוט, נאלצנו להיפרד מכמה לקוחות עקב חוזים לא טובים שהיא עשתה. עם הלקוחות שנשארנו איתם התחלנו לטפל בפן השירותי, הקולינרי והתפעולי. לעשות להם שקט, להגיע לכל לקוח ולהגיד 'אני פה, תסמכו עליי, יש לכם אבא ואמא'. הם שמחו שחזרנו ושיש להם כתובת לפנות אליה. החזרתי גם 50 מתוך העובדים הכי טובים שהיו לנו בחברה".
תחת המטרייה הקולינרית "שולץ פוד־האוס" יש היום, נוסף לחברת ההסעדה שחזרה לידי המשפחה, גם את "דלי ריי" – מטבח־מעדנייה שמספק מגשי אירוח, אוכל לאירועים ואוכל ביתי שאפשר להזמין למקומות העבודה, ואת "גריל האוס" ברעננה – מסעדת עובדים שמשמשת כחדר אוכל לעובדי החברות שפועלות בבניין שבו היא שוכנת, ומשרתת גם עוברי אורח, כולל משלוחים, בשעות הצהריים.
נדמה שמאז הקורונה המעסיקים משקיעים פחות באוכל של העובדים, שממילא עובדים מהבית חלק מהזמן.
"תודה לאל אני יכול להרשות לעצמי היום לבחור, ואני בוחר רק בלקוחות שמוכנים לשלם את המקסימום עבור האוכל שאני מספק".
והמעסיקים לא מתקמצנים?
"הם הבינו שצריך לפנק את העובדים ושהדבר החשוב זה ארוחת צהריים או מגשי אירוח איכותיים. מעסיק שמתקמצן, זה חוזר אליו, כי היום – ולא משנה אם זה הייטק או לא – רוצים לקבל אוכל איכותי, ואם לא יקבלו יתלוננו".
ומה מבקשים – אוכל טבעוני, אוכל ללא גלוטן?
"בהחלט. יש יותר ויותר שמחפשים את ההתחשבות הזו ואנחנו מספקים אותה".
מה השתנה בטעם של הישראלים במקומות עבודה ובכלל?
"זה מצחיק להגיד, אבל הטעם הישראלי לא כל כך השתנה. נכון שאנשים דוגלים בפחות שמן, רוצים הרבה ירקות טריים ואוכל אסייתי קליל, אבל בסופו של דבר תמיד ירצו את השניצל הפריך שיצא הרגע מהמחבת, את חזה העוף במרינדה וגם את העוף בגריל. אז בשביל לא לשעמם אנחנו דואגים שזה יהיה בציפוי שונה, בטעם שונה, בצורת הגשה שונה, אבל הבסיס מאוד דומה. ומה שהולך היום הכי חזק זה דג סלמון, שחייב להיות בתפריט לפחות פעם בשבוע. היום זה הדג הפופולרי במדינה, וכשהוא מוגש רואים עלייה בסועדים שמגיעים לחדר האוכל".
עברו יותר מ־30 שנה מאז התחלת, מה עוד השתנה?
"הגיוון. וגם האיכות, לאנשים חשוב טיב המוצרים. שמים לב פחות לכמויות ויותר לאיכות. אני נמצא עכשיו במכרז מאוד גדול עם חברה עסקית, וכשהם ראו את המסעדה ברעננה, נפל להם האסימון. מצא חן בעיניהם לתת לעובדים פחות כמויות של אוכל, אבל יותר איכות, וברמה ממש גבוהה. אמרו לי 'עזוב, אל תיתן 20 סוגי סלטים, בוא נלך על מעט, איכותי וטוב'. עוד מה שבוודאות השתנה זה איך שהגברים אוכלים".
כלומר?
"אם פעם הגברים בארוחת הצהריים בעבודה היו אוכלים בלי בקרה לגבי סוג האוכל והכמויות, היום אתה רואה גברים שמקפידים למשל על חלבון וקטניות או חלבון וירקות, ואוכלים הרבה פחות פחמימות. גם נשים. כולם שמים לב לבריאות, למה שנכון, וגם נוסעים יותר בעולם, עובדים מרחוק, חווים מקומות עבודה במדינות אחרות, חווים טעמים חדשים. פחות מתלהבים מהבופה העשיר שיש בבתי המלון בארץ, פחות מתנפלים על הכמויות. אנשים גם רוצים את המנה העיקרית והתוספות בהגשה – אוהבים לקבל צלחת עם עיקרית ושתי תוספות, ונשאר להם לקחת רק את הסלטים".
למה אתה מייחס את הפריחה של האוכל האסייתי בארץ?
"הוא אוכל קליל, הרבה יותר בריא, פחות מבושל וכבד. הוא הולך טוב מאוד בקיץ, ויש בו הרבה יותר ירוקים".
מה לגבי הסעדה בגני ילדים? בצהרונים?
"כל עוד אין תקציב ראוי להסעדה בגני ילדים ובתי ספר, לצערי ימשיכו לתת את האוכל הפחות איכותי. הסעדה איכותית עולה כסף".
אתם עורכים עבור לקוחות הרבה אירועים עסקיים, הרמות כוסית, וגם האפי האוור למקומות עבודה. בתור לקוח, למה צריך לשים לב?
"לבדוק עם חברת הקייטרינג מי הספקים שלהם. לשאול אם האוכל מיוצר במטבח מאושר עם רישיון יצרן ורישיון עסק, כדי להיות בטוחים שתקבלו מוצר איכותי ולא כזה שאין עליו שום פיקוח. כשמזמינים קייטרינג לחברה או לעסק, להעדיף את האופציה הכשרה, כי תמיד יהיו לפחות 20% שיעדיפו כשר".
גריל האוס היא מסעדת עובדים שמקבלת גם סועדים מבחוץ. איך זה עובד?
"אני פותח כל יום בין 12:00 ל־14:30 בלבד, והעובדים של החברות שיושבות בבניין אוכלים במקום כחלק מתנאי ההעסקה שלהם, ויכולים גם להזמין דרך וולט. במקביל, המקום פתוח לעוברי אורח שמעוניינים לאכול צהריים. הקטע הוא שכאשר עובדי הבניין התחילו להזמין מנות דרך וולט, האפליקציה דירגה את המסעדה במקום כל כך גבוה שהתחילו להגיע יותר אנשים לאכול וגם להזמין משלוחים".
גם המעדנייה דלי ריי ברעננה היא לעובדים במקום ולאנשים מבחוץ. תחום המעדניות בכלל גדל מאז הקורונה.
"אנשים קונים במקום וגם מזמינים משלוחים הביתה. אוכל מוכן במעדניות זה פתרון טוב למשפחות שלא רוצות לבשל הרבה, בסוף שבוע בעיקר".
וזה כמובן הרבה יותר יקר מלבשל בבית.
"כשאתה עושה את החשבון סל מול סל, ואם מוסיפים את כאב הראש של הקניות וההתעסקות בבישול עצמו ששורף לך יום שלם, אז ההשקעה יוצאת דומה. היום קונים הרבה יותר אוכל מוכן. לאנשים אין זמן ואין כוח להתעסק עם בישולים".
בקרן אייפקס סירבו להגיב לדברים בכתבה.
המנות הכי פופולריות אצל הישראלים שאוכלים בעבודה:
• שניצל עוף בחלה עם מטבוחה וטחינה
• חזה עוף במרינדה על מצע של אורז אסייתי
• דג סלמון בתנור עם עשבי תיבול ותפוחי אדמה
• ירקות עם טופו מוקפצים בחלב קוקוס
• סלט אסייתי עם נבטים
