יום אחד, כשנסתכל לאחור, אולי נקודת הזמן הזו תתברר כרגע שבו מרכז הכובד של יקום הכדורגל החל לנוע. כרגע שבו הרגשנו רעידות ותזוזות טקטוניות אמיתיות בין יבשות.
אני מדבר על המעבר של ניימאר. לאל־הילאל הסעודית. זה מהלך שלא דומה למעברי הסופרסטארים הקודמים שידענו – וידענו לאחרונה – ולא בגלל שהפך לכדורגלן היקר בהיסטוריה כשעבר לפ.ס.ז'. אלא בעיקר כי ניימאר לא בדיוק בשלהי הקריירה שלו. מתקרב, אבל עדיין לא.
ככה שאי־אפשר לומר שזה מקביל למעבר של רונאלדו לאל נאסר או לזה של מסי למיאמי. שני ענקים בדמדומי רגעיהם ככדורגלנים.
במיקרו, אי־אפשר שלא לבחון את המהלך בעין שאינה ביקורתית. ולהצטער על ניימאר צער רב. יש לו עוד הרבה מה לתת למשחק. מוקדם בשבילו לארוז את הכישוף שיש לו ולפנות את הבמה. סביר למשל שיהפוך למלך השערים של נבחרת ברזיל בכל הזמנים (כרגע הוא שווה לפלה), ויוביל אותה בעוד מונדיאל. אבל הכסף הסעודי משבש סדרי עולם, ובעיקר סדרי אדם. וניימאר לקח פנייה אחת יותר מדי, לסעודיה, וטעה. כי בואו, האיש הרוויח מספיק לאורך שנותיו – בלשון המעטה, כן? – וקיבל מהענף מעל ומעבר כדי שיוכל להפיק מהכישרון שלו את המקסימום. אבל מה לעשות שהנפט הסעודי לא קונה רק שמות, הוא קונה גם חלומות.
תחשבו על ערן זהבי (29) עובר בשיאו לסין כדי להרוויח הרבה יותר מההרבה יותר שהרוויח עד אז. אז אותו דבר, רק בממדי טופ עולמיים.
במאקרו, מתרחש פה אירוע שאולי יתברר, לימים, כבעל משמעות דרמטית. יותר ויותר כוכבים ממריאים בעקבות חשבון הבנק. ועדיין, מעבר של סטאר לא דומה למעבר של סופרסטאר כמו ניימאר - אחד שהפנים שלו הם פני הענף, ומהווה מרכז כובד לחסויות, מעריצים, שידורים.
כמו שקטאר קנתה בכסף טוב את המונדיאל, אירוע השיא של הענף, והפכה למוקד עניין עולמי, ככה קבוצות סעודיות מנסות לעשות היום. למשוך את הענף אליהן. אי־אפשר להסתכל על זה אחרת. כמו שאי־אפשר להסתכל אחרת על תהליך שמבשר אולי על רעידת אדמה. או רעידת יבשה. על יבשת בשם אירופה, שהולכת ומאבדת אחיזה.
