שום דבר בטיפול הקבוע אצל השיננית לא אמור ממש להפחיד אותנו. אבל כשקרן עצרה לפתע את ניקוי האבנית ודחפה ראש מודאג אל תוך פי, נדרכתי. מה היא גילתה שם?
"את חורקת".
"אני מה?"
"חורקת שיניים. אבל זו לא רק את. כולם בזמן האחרון חורקים שיניים".
כמה ימים אחרי, חברתי הפסיכולוגית סיפרה שהודיעה למטופלים שהיא חייבת שבועיים חופש: "כולם באים כל הזמן עם מצוקות וסטרס, ואני עובדת גם בשישי וגם בשבת. אני שחוקה".
כולם הם גם מי שנמצאים בטירוף של רכישת נדל"ן, או מבררים לגבי מגורים מעבר לים, ואלה שבודקים כמה יפסידו אם ימשכו את כספי הפנסיה, ומי ששואלים את עצמם איפה יגורו הילדים שלהם ומי ישמור מרתף קטן לאמא ואבא. התחושה היא שאנשים מחשבים את קיצם לאחור, כי אבדה תקוותנו לגבי עתיד הבית שלנו, וזועקת ההבנה שגם כאשר הסוסים יחזרו לאורווה, זה כבר לא יהיה כמו פעם.
זה כבר לא יהיה אותו הבית, וכבר לא נשיר ונתחבק ביחד בסוף כל קרב, כי אנחנו כבר לא אחים האחד של השני, וההכרה האמיתית היא שזה לא הולך להשתנות. שהחבל נמתח מדי ו"לאחות את השברים" נראה פתאום בלתי אפשרי.
האתוס הענק והמנצח שרובנו גדלנו עליו - הורים שסיפרו לילדיהם ש"באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", ש"הכלל קודם לפרט", ש"עושים הכל למען המדינה" - האתוס הזה נסדק, ומבעד לסדק מדממת ואוזלת התקווה.
עד לא מזמן, אנחנו - המגזר היצרני, העובד, המתגייס, הנלחם - היינו מוכנים ללעוס משאיות של חצץ תמורת הזכות והעונג לחיות כאן. אבל נוכח אימת החודשים האחרונים, אנחנו אומרים רק דבר אחד: רדו לנו מהגב. תנו לנו לחיות את חיינו הליברליים, היומיומיים והקונבנציונליים, כאן או במקום אחר, ואל תתישו אותנו במלחמות דת, בלאומנות חולנית ומעוורת, בחוקי שריע ובהדרת נשים. כי אלה לא הערכים שגדלנו עליהם, לא כילדים ולא כנערים ולא כאנשים צעירים שהקימו כאן משפחות.
אבל מאז ההופעה המסויטת של יריב לוין בינואר 2023 מול מצלמות הטלוויזיה ועד הזובור הנורא וההזוי שעשה השבוע ראש הממשלה לראשי מערכת הביטחון, אנחנו רק חושבים איך למלט מכאן את צאצאינו, רגע לפני שתיפתח הרעה מצפון וטילי החיזבאללה שערוותנו החשופה לא נעלמת מעיניהם, ישחירו את שנותר. זה כל כך מזוויע לחשוב על כך שבמקום שהאויבים שלנו יפחדו מראש הממשלה, אנחנו פוחדים מפניו ומסובביו.
לא מזמן, באחת ההפגנות בנס־ציונה, ישראלית שחיה בארצות־הברית - גם בשנים שבהן טראמפ כיהן כנשיא - סיפרה על תחושותיה. היא אמרה שיום אחרי שביידן עלה לשלטון, היא קמה בבוקר והרגישה שהיא פתאום מסוגלת לנשום. שהמועקה הקבועה ששכנה לה בגוף נעלמה ושהיא כבר לא בחרדה מפני הרגע שבו תאזין לחדשות ותגלה מה עולל הפעם אדום השיער. ואז, כשהבינה את זה, היא פרצה בבכי.
כולנו עדיין בשלב ההלם. אבל גם לנו מגיע בקרוב איזה בכי משחרר, ועד אז, יהיו ידיהם של מתקני השיניים ומתקני הנפש עמוסות לעייפה.