אפשר להירגע: לא תהיה כאן דיקטטורה. לא טורקיה של ארדואן, לא ספרד של פרנקו ולא איטליה של מוסוליני. בכל תרחיש ובכל מקרה לא יתייצב כאן שלטון סמכותני אשר יממש את עריצות הרוב (השמרני) וירמוס את המיעוט (הליברלי) ויבטל את זכויות האדם. מדוע? מפני שאנחנו יהודים. הרוב הגדול של הישראלים הם בניו של עם אשר אהבת החירות שלו עזה. אין זה מקרה שהיהודים מרדו נגד בבל ומרדו נגד רומא ותרמו חלק מכריע לנפילה של ממלכות, קיסרויות ואימפריות. יש בנו דבר מה תוסס, מבעבע וחתרני שלא יכול להכפיף את עצמו לעריצות. אבל יש גם סיבה נוספת לכך שבגללה לא תהיה כאן דיקטטורה. ישראל חצויה היום בין שני גושים שכוחם פחות או יותר שווה. לשמרנים רוב בציבור הבוחרים ושליטה בכנסת ושליטה בממשלה - אבל לליברלים הגמוניה כלכלית, ביטחונית, אקדמית ותקשורתית. שווי המשקל בין שני המחנות החזקים הללו גורם לכך שאף אחד מהם לא יוכל לנצח באופן מוחלט, להניח מגף על צווארו של יריבו - ולכפות עליו דיקטטורה.
אבל אפשר להתחיל לדאוג: יכול להיות כאן כאוס. לא הונגריה ולא פולין - אלא התפוררות. לא פשיזם ספרדי ולא פשיזם איטלקי - אלא אנרכיה. מדוע? מפני שאנחנו יהודים. יש בנו נטייה מובנית לקנאות שמובילה לפלגנות שמובילה להרסנות. האינדיבידואליזם שבנו משולח רסן. הכיתתיות שבנו חזקה מהלאומיות. מפני שכל אחד מהשבטים שלנו רואה לנגד עיניו רק את האמת שלו, הממלכתיות קשה לנו. באופן כמעט טבעי אנחנו נוטים לפרק מסגרות מדיניות, לערער את הסדר ולקעקע את הריבונות.
אבל יש סיבה נוספת שבגללה עלול להשתרר כאן כאוס ועלולה להתרחש כאן התפוררות. כמו בלבנון ההיסטורית, בישראל של אחרי המהפך של 1977 הייתה חלוקת כוח וחלוקת סמכויות בין שבטית. אצלנו היא לא הייתה מסודרת ומוצהרת כמו אצל שכנינו מצפון - אבל היא הייתה ברורה. בעוד שהימין שלט על פי רוב ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, המרכז־שמאל שלט ברשות השופטת, בשירות המדינה, בממסד הביטחוני ובתקשורת. כך נוצר סוג של מאזן כוחות שבתוכו היה מובלע גם מאזן אימה. מצד אחד ממשלות הימין כיבדו (במידה) את המוסדות הבלתי נבחרים של הנאורות. מצד שני האליטות ההגמוניות כיבדו (במידה) את ההחלטות של ממשלות נבחרות של הימין. הבנה של מגבלות הכוח מזה וצייתנות אזרחית מזה איפשרו לקיים את הסדר הישראלי.
אבל ב־1 בנובמבר 2022 התרחשה רעידת אדמה. הניצחון הסוחף בבחירות גרם לכך שעל הבימה הופיע ימין שיכור כוח שאיבד את המודעות למגבלות הכוח ותבע לעצמו את כל הכוח. הימין החדש, הפופוליסטי והזועם החליט שלא די לו בחצי שלטון וכי הוא דורש שלטון מלא־מלא. על כן הוא הסתער על כל מוקדי הכוח של ישראל הליברלית: בית משפט העליון, הפקידות המקצועית, הקצונה הבכירה, האקדמיה והתקשורת. תגובת הנגד הייתה בהתאם: כאשר הליברלים הבינו שהימין מתכוון להרוס את כל המצודות המגינות על זהותם ועל ערכיהם - הם יצאו למלחמת חורמה אשר הייתה למלחמת דת. מלחמת קודש. מלחמה על החיים ועל המוות.
התוצאה לפנינו: התפרקות מואצת. מצד אחד ראש הממשלה מאיים שלא להישמע לבית המשפט העליון ומצד שני טייסים ולוחמים מסרבים לשרת ממשלה נבחרת. מצד אחד הימין הקנאי מבקש להחריב את מבצר המשפט ומצד שני המרכז־שמאל מערער על סמכותה של הכנסת. פירוש הדבר הוא שישראל עולה על המסלול הלבנוני. את מה שעשתה מלחמת האזרחים של 1975 לשוויצריה של המזרח התיכון, המשבר של 2023 עושה למדינה היהודית־דמוקרטית. הסדר הפנימי העדין מתערער. ההסדר הבין־שבטי קורס. כל עדה רעיונית מניפה את הדגל העדתי והדתי שלה מעל לדגל הכחול־לבן. אין עוד אמנה חברתית. אין ממלכתיות ישראלית. בתהליך מהיר למדי מדינת הלאום היהודית חדלה להיות ישות אחת, ריבונית ומתפקדת. הכתובת על הקיר: אם לא נתעשת מיד - ירושלים תהיה לביירות וישראל תהיה ללבנון.
