האתגר: סדרת ילדים לחופש הגדול.
אופן ההכנה: לוקחים את איציק כהן עם תספורת משונה ומבטא עוד יותר, מוסיפים את גיא לואל על תקן הקלולס החסכן, ועוד איזה יוטיובר, דניס טל, שכל הילדים מכירים; דוחסים הכל, ככה טוב טוב, אל מלון שבור בנהריה; על מחבת נפרדת ממיסים שני קילו ציניות. את העיסה בוחשים עם בדיחות מסוג פורמייקה משובחת עד למרקם אחיד. בוזקים מעל אבקת סרקזם. שימו, שימו, אל תהיו לי ביישנים. מקשטים בעלים פדגוגיים קטנים. בום, תוכנית ילדים.
"מלון הוטל", שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן חינוכית", מוגדרת כסיטקום פרוע, תזזיתי, שאיכשהו, בחופש הגדול, מיועד לדוג את זמנם של הקטנים. בזמן שלגדולים, אתם יודעים, יש עולם שלם להרוס, דמוקרטיה, שופטים.
לגדולים, כשהיו קטנים, היה נילס הולגרסון. היה מרקו. מרקו היה ילד תמים. כל ארגנטינה הסתובב עם קוף על הכתף. לא ניסה למכור אותו בדארקנט, לא התעסק איתו בטיקטוק, חיפש את אמא. פיזית חיפש, לא הסתפק בפוסט. זה היה לפני שהציניות דלפה על סולייה מאיזו מעבדה בסין. ב"מלון הוטל", לעומת זאת, יש דמויות, למשל הילדה נאיה, שעשויה 100 אחוז ציניות מהטבע. זה השלב שבו אתה שואל שאלות לגבי התפקיד של הציניות על המסך, ובכלל, בעת הזו. כי בסוף, "כאן חינוכית", הטלוויזיה שבאה לחנך, ולא רק היא, כולנו, משדרים לילדים, כל אחד בפלטפורמה שלו, לא להעז להיות תמימים. להיות מחוספסים, להגן על נקודות פגיעות, רגשות.
בסדרה הזו זה קצת טריקי. כי לצד הציניות עולות סוגיות באמת חינוכיות. כמו החופש להיות מי שאתה, הצורך גם להיכשל, הקושי של ההורים לראות את הילד מתבגר ("לא אמרו לך שזה יכול לקרות כשנולדתי?", הילד המקסים־מקסים איתן שואל).
"מלון הוטל", אם לחזור רגע אחורה, עוסקת במשפחת כספי, שיורשת יום אחד מלון. זה לא סתם מלון, ברור. יש בו עובדים ואורחים מוזרים. וכשפותחים את המים, למשל, הם צועקים "תקווה". פרס מובטח למוצא הישר של הפואנטה.
מלון כלוקיישן למפגשים אקראיים בתנאי בופה הוא תמיד פוטנציאל עלילתי. רק שכאן זה לא "הלוטוס הלבן". כאן מנמיכים. לא לגובה הילדים, לגובה השטיחים. פה ושם יש דיאלוגים שנונים, ויציאות, ועדיין את כל דמויות המבוגרים מגחיכים, כשהקטנים הם המציאותיים. תמיד זה היה מוטיב בתכנים לילדים, פה זה מוקצן. אולי, סתם זורק משאלת לב, לתת תחושת כוח לקטנים, אלה שאמורים לקבל מאיתנו דוגמה ובימים אלה רואים אותנו מחריבים.
בסוף אני מבוגר. אז את "מלון הוטל" (שנקרא ככה כדאחקה מצחיקה דווקא על מנהל המלון), ראיתי עם אלה, הבת שלי בת העשר. "כיף לראות, העלילה מצחיקה", סיכמה, וביקשה שאבדוק איך מתקבלים להופיע בסדרה.
ואולי בעצם זה מה שחשוב. אז תשכחו מהציניות, מהגחכת מבוגרים. יש את היוטיובר ההוא, ומלון על חשבון החינוכית למי שאוגוסט גמר את המזומנים. מרקו וקופיפו סתם היו תמימים.
בקטנה
ב"אמנון בחמש", ערוץ 13 , אמנון לוי בא עם קושיה מאלפת: איזה מאכלים יצננו אותנו. "מה אוכלים בקיץ הנורא הזה?", הוא פנה לצביקי עשת, הבעלים של מסעדת "גרקו" היוונית. מה ציפה שיגיד, אוכל סיני? נורווגי? "חייבים אוכל יווני", השיב עשת, תוך שהוא שותה אוזו. אין עליך אמנון, ותודה שלא הלכת למסעדה של חמין.
