עוד לפני שהתברר אם ההסכם עם ערב־הסעודית קורם עור וגידים, כבר מסתמן שמדובר במהלך חריג בהשוואה להסכמי השלום שעליהם חתמה ישראל עם מדינות ערב. הוא אינו תולדה של פיוס היסטורי לאחר מאבק ממושך, כמו במקרה של מצרים, לא מהלך הזוכה לקונצנזוס רחב, כמו השלום עם ירדן, וגם לא נובע ברובו מהתמודדות עם אתגרים אסטרטגיים משותפים, כפי בהסכמי אברהם. מדובר בעסקה בעלת בסיס ביטחוני רחב (בפרט ההישגים שמבקשת ערב־הסעודית), שביסודה התלכדות אינטרסים בין שלושה מנהיגים, שלפחות שניים מהם (נתניהו וביידן) רואים במהלך אמצעי לשיפור מעמדם מבית. אין מדובר במהלך שלילי ביסודו, אך נסיבות הולדתו רוויות תהיות, פערים ואף אתגרים אסטרטגיים.
מה שבכל זאת משותף לעסקה האפשרית עם ערב־הסעודית ולהסכמי השלום בעבר הוא המעמד הבעייתי של הנושא הפלסטיני. המצרים התמקדו בוועידת קמפ דייוויד בקידום האינטרסים הלאומיים שלהם וחתמו את הנושא הפלסטיני בדיון כללי לגבי תוכנית האוטונומיה שמעולם לא התממשה; מדינות יוזמות אברהם העניקו גם הן עדיפות לאינטרסים שלהן, וסיכמו במס שפתיים את צידודן בנושא הפלסטיני; וגם במקרה הסעודי מסתמן מיקוד בשיקולים האסטרטגיים של הממלכה, לצד ניסיון לאתר מהלך בתחום הפלסטיני שניתן יהיה להציגו כהתקדמות ממשית.
הדבר מחזק את האמונה הרווחת בישראל, שלפיה ניתן לקדם נורמליזציה עם העולם הערבי תוך כדי עקיפת הפלסטינים ומבלי להידרש למשא ומתן עימם, קל וחומר להגיע להכרעות. ואולם, אין לטעות. הפלסטינים אכן נתונים בשעת שפל ופוחת העניין הערבי והבינלאומי בהם, אך הם נותרו בעלי השפעה עמוקה על הביטחון הלאומי של ישראל. ישראל מגדירה כיום את העיסוק ברכיב הפלסטיני במסגרת העסקה האפשרית כ"עול" שתכליתו לספק את ארה"ב וערב־הסעודית. בפועל, אותה מעמסה יכולה להפוך להזדמנות אסטרטגית עבור ישראל, אם רק תחליט להעניק עדיפות לשיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח על פני פוליטיקה קטנה וקצרת ראות. הסתפקות בעוד מחוות כלכליות, בקידום פרויקטים אזרחיים ואולי אף בשינוי מסוים של סטטוס השליטה הפלסטינית בחלק משטחי יהודה ושומרון לא תחלץ את ישראל מהמלכוד שבו היא נתונה בזירה הפלסטינית: זה כעשור וחצי היא נעדרת אסטרטגיה מגובשת בנושא, נשענת על "שלום כלכלי" כאמצעי לשימור יציבות ביטחונית, אך בפועל מתקרבת בהתמדה למציאות של מדינה אחת בעקבות "התכה" של יהודה ושומרון בישראל.
דיון עומק וגיבוש מדיניות סדורה בנושא הפלסטיני הם אינטרס ישראלי גם אם לא היו מתקיימים מגעים בדבר הסכם מדיני עם ערב־הסעודית. איש לא משלה עצמו כי ישראל מסוגלת להציע כיום הסדר קבע או לדון בהקמת מדינה פלסטינית, אולם גם תחילת משא ומתן עם הרשות והבהרה פומבית לגבי חשיבות ההפרדה הפיזית בין שני העמים עשויות להיות רבות־חשיבות. מהלכים שכאלה אמנם עלולים לערער את הרכבה הנוכחי של הממשלה שבקרבה מתקיימות כמה אג'נדות סותרות בנושא הפלסטיני, וייתכן שיחייבו הרכב ממשלה אחר בראשות הליכוד, אולם הם גם עשויים להניב הישגים אסטרטגיים, ובראשם: ריכוך המתח המסוכן בין ירושלים לוושינגטון, חיזוק הקשר עם העולם הערבי ובעיקר - בלימת ההתקדמות המתמדת לעבר מציאות של מדינה אחת שתסכן את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ¿
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
