ביום שני האחרון פירסם הארגון המוכר כ"אחים לנשק" שני פוסטרים: האחד של שר הביטחון גלנט והשני של שר האוצר סמוטריץ', על שניהם מופיעים עיגולים כסימון מטרות ירי. אף על פי שמאוחר יותר הגיעה התנצלות על כך, עדיין זוהי חציית קו אדום נוסף של ארגון שהפך בחודשים האחרונים לאחד הגופים החוץ־פרלמנטריים המדוברים, הרועשים והאלימים בציבוריות הישראלית. ארגון קיצוני המשתמש בשיסוי, קיטוב ואלימות לקידום מטרתו של השמאל הרדיקלי: הפלת הממשלה בכל מחיר.
ואכן, השהיית הרפורמה לא שינתה את רמת הפעלתנות של הארגון, שכעת כבר לא נלחם נגד הרפורמה אלא כדי "להבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית לדורות". כיצד מקדמים מטרה כללית כזו? ובכן, חלקנו כבר שכחנו, אבל היו אלו מי שזיהו עצמם כשייכים לאחים לנשק שלא רק הפגינו אלא גם דחפו שטרות כסף לצווארו של מנכ"ל פורום קהלת מאיר רובין; ישי גרין, שמזדהה עם אחים לנשק, בחר לקדם דמוקרטיה על ידי יצירת סרטון וידיאו שבו הוא זורק כסף על חרדים; ופעילי מחאה עם חולצות של הארגון שברו לא מזמן שמשת חלון של מכונית שבה שהו אמא וילדים. אלימות היא הרגל, וכך, פעילי הארגון תקפו באחת ההפגנות את פעילי השמאל "הגוש נגד הכיבוש", שדעותיהם פגעו, לתפיסתם, במטרות המחאה.
ארגונים פוליטיים אלימים, קיצוניים וסהרוריים הם למרבה הצער מחזה נפרץ, בישראל ובדמוקרטיות מערביות אחרות. אלא שבזמן שבפעמים אחרות הטיפול בארגונים כאלה על ידי הרשויות, האליטות והמדיה הוא שלילי, נחרץ וחד־משמעי, לא כך המקרה של אחים לנשק. במקום שיוקעו מחמת המיאוס, הפעולות והמסרים שלהם זוכים לתמיכה משורה ארוכה של לשעברים: ראשי ממשלה, שרי ביטחון, ראשי מוסד, שב"כ ורמטכ"לים לשעבר, בהם אהוד ברק, אהוד אולמרט, דן חלוץ, בוגי יעלון ונדב ארגמן.
החיבוק הזה, גם אם אינו ישיר, מתורגם גם לחופש פעולה יחסי מהרשויות, שלא היו מגלות סובלנות כזו לארגוני ימין קיצוני שהיו מבקשים להעביר מסר פוליטי על ידי הפרת חוק. נערי גבעות, למשל, לא יוכלו לחלום לחסום את קפלן גם לחמש דקות כדי לזעוק את המסר שלהם בלי לזכות לטיפול מסיבי ואגרסיבי של המדיה ורשויות החוק, שהיו מסיימות את האירוע.
ההיגיון הפנימי של אחים לנשק גורס, כך נראה, כי לחברי הארגון וקבוצת הייחוס הסוציולוגית־פוליטית שאיתה הם מזוהים יש עליונות טבעית, מכוחה הם רשאים לכאורה אפילו להפעיל אלימות על אנשים אחרים - שאינם מוכנים לאמץ את תפיסת עולמם. באקדמית קוראים לזה פשיזם. הארגון הזה הפך לנושא דגל פריקת העול של המחאה, שקוראת עכשיו להתנערות מכל החובות האזרחיות והחוקיות: לא להתנדבות, לא לאחדות, לא לחיים משותפים, לא לכבוד מינימלי בשיח, לא למילואים וגם קריאות לא לשלם מסים.
יש טיעונים לא רעים נגד התנהלות הממשלה בניסיונה להעביר תיקונים במערכת המשפט, וזו זכות אזרחית להפגין, למחות, להצביע, לכתוב ולזעוק נגד פעולות ומעשים של השלטון שאינם מוצאים חן בעינינו. אלא שהסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית לא נובעת כיום מניסיונותיה המגושמים של הממשלה לאזן את מערכות השלטון, אלא מציבור רועש וקטן של "אחים לנשק", שבשמו של היבריס ותחושת עליונות מוסרית מנרמלים את השימוש באלימות, התבהמות וקיטוב בשיח הפוליטי. אם אנחנו רוצים להישאר אחים, אסור לנו לתת להם לנצח.
