האמת ההיסטורית היא שישראל החלה לסמן את תוכנית הגרעין האיראנית כאיום עתידי עוד בימי יצחק רבין כראש ממשלה. למעשה, האיום הפוטנציאלי מטהרן היה גם אחד הנימוקים הבלתי־מדוברים של רבין בעד הסכם אוסלו, שכן הוא שאף לפתור את הסוגיה הפלסטינית כדי להתמקד באיום הקשוח יותר.
אבל לזכות בנימין נתניהו ייאמר שהוא אכן הציב את איראן בראש האג'נדה מאז שנכנס לתפקידו כראש הממשלה. נתניהו ביקש, במקור, לגייס את ארצות־הברית ואת העולם להטלת סנקציות, לצד פיתוח יכולת צבאית לתקוף את המתקנים, אם הלחץ הכלכלי והדיפלומטי לא יעזור. הערכת בעלי המקצוע הייתה שתקיפה באיראן תעכב את פיתוח הפרויקט בשלוש עד חמש שנים.
בין אם האיום הישראלי היה ממשי, ובין אם נתניהו רק קישקש בכלי ריק בכל רחבי העולם - בשלהי 2015 המדיניות שלו הגיעה לשיא הצלחתה. זה קרה כשהמעצמות חתמו עם איראן על הסכם שנועד, בגדול, להרחיק אותה כ־15 שנים מהשגת הפצצה. הרבה יותר ממה שניתן היה להשיג בתקיפה צבאית.
ההסכם הושג לא מפני שישראל דרשה או כפתה אותו, אלא בגלל אינטרסים של המעצמות ושל איראן - אבל לחרב המאיימת של ישראל, כמו גם להצפת הנושא האיראני ברחבי העולם הדיפלומטי על ידי נתניהו ושליחיו, בהחלט הייתה תרומה לרצון של כל המעורבים להגיע לעיסקה.
לו נתניהו היה מדינאי אמיתי, המכיר ביכולותיה ומגבלותיה של ישראל, כמו גם ביכולותיו ומגבלותיו שלו, הוא היה אמור לדעת שההסכם הוא המיטבי מבין האפשרי. יתרה מכך: נתניהו יכול היה להתהדר בו כגדול הישגיו. ב־15 השנים שבהן נועד הפרויקט האיראני להתעכב אפשר היה לנסות להביא להחלפת המשטר, להדק את המודיעין לגבי תקיפה או אפילו להתקרב אליה. 15 שנים הן זמן רב, בוודאי במונחי עולם שמשתנה במהירות. אבל נתניהו הוא מי שהיה לו הכל, ובכל זאת רצה יותר. הוא בחר לפעול להפלת ההסכם, וכניסתו לבית הלבן של טראמפ - אסטרטג קטן ואדם לא אחראי - סייעה לו לשכנע את ארצות־הברית להתנער מההסכם.
ללא ההסכם, איראן התקדמה עוד ועוד לעבר הגרעין, וכבר חצתה את הסף שנתניהו בנאומו המפורסם באו"ם הציג כקו אדום. כיום, כשמתפרסמות ידיעות על הבנות מחודשות שיושגו בין האמריקאים לאיראנים, ברור שהן יהיו פחות טובות מההסכם ההוא; ובעיקר ברור שישראל כבר לא יכולה לפעול באיראן, הן מסיבות פנימיות, והן מבחינת ההסתייגות הבינלאומית מכך.
החמצת ההישג שכבר הושג מול איראן היא, יותר מהכל, הכישלון ההיסטורי של נתניהו כראש ממשלה. ההחמצה הזו מתכתבת עם הפזיזות שבה נאם בפני הקונגרס ב־2002 כשהאיץ באמריקאים להפיל את שלטון סדאם חוסיין, ולא רק להחלישו, מבלי להבין שעיראק הייתה גם כוח בולם מול האיראנים, כוח שנעלם.
עתה כבר מאוחר; ההתנגדות שהביעה השבוע לשכת נתניהו להבנות החדשות בין ארצות־הברית לאיראן כבר אינה מעוררת רושם על איש.
ההחמצה בסוגיה האיראנית עומדת במידה רבה גם מאחורי הטלטלות בפוליטיקה הפנימית בישראל. עובדה היא שנטיית נתניהו לפוליטיקה פופוליסטית ומקטבת התעצמה במקביל לזמן שבו איבדנו את הדרך לעצירת איראן: שכן ללא הסוגיה האיראנית על האג'נדה לא נותר לו איך להצדיק את שלטונו אלא בשינויים הדרושים לכאורה בתוך המדינה.
הכישלון מול איראן הוא, אפוא, כפול: ישראל נכשלה בהרחקת האיראנים מפצצה, ונקלעה למלחמות פנימיות שמחלישות ומבקעות אותה, לא פחות מכל תגובה איראנית שהייתה עלולה לבוא אם היינו תוקפים אותה.
