נבחרת ישראל הגיעה לטורניר טרום־מוקדמות האולימפיאדה עם לא מעט חששות. איך לא? דני אבדיה ותומר גינת נפצעו, וגם תמיר בלאט ויובל זוסמן לא עמדו לרשות המאמן אריאל בית הלחמי. אפילו מחליפו של גינת, המתאזרח וויל ריימן, נפצע – וישראל נאלצה להגיע לאסטוניה עם סגל חסר והרבה חוסר ודאות. אבל כאן בדיוק הצליח בית הלחמי להפוך את החיסרון ליתרון. לעשות מהלימון לימונדה.
הפער בין שחקנים מוכחים כמו ים מדר, יפתח זיו, רומן סורקין ובר טימור, לבין שחקנים צעירים ורעבים כמו יאיר קרביץ, גיל בני, רועי פריצקי ונתנאל ארצי יצר היררכיה ברורה בנבחרת – כל אחד יודע את מקומו. מדר, שחתם הקיץ בפנרבחצ'ה, הראה בדיוק למה מועדון הפאר הטורקי שם עליו את הז'יטונים והפך למנהיג בנבחרת. ובניגוד ליורובאסקט האחרון, שם היו חיכוכים בין הגווארדיה הוותיקה בראשות גל מקל לבין הצמד הצעיר מדר־אבדיה, הפעם זה הרגיש כאילו מדר קיבל את המפתחות והיה מוכן לכך.
גם טימור, שבעבר לא מצא יציבות במדים הלאומיים, הבין שאין לו ברירה אחרת ולקח על עצמו יותר. הרכז של הפועל ת"א איזן את מדר עם הניסיון שלו, ויחד עם יפתח זיו התגלה פתאום קו אחורי טוב מאוד, שיש לו הרבה מה לתת, בטח מול הסגלים של היריבות בשלב הבתים וגם בחצי הגמר (בתקווה שגם בגמר) מחר בפולין.
בקו הקדמי, סורקין הראה שבהחלט יש לישראל על מי לסמוך בשנים הקרובות. שחקן הפנים של מכבי ת"א סיים את שלב הבתים של הטורניר עם 16.7 נקודות ו־7.3 ריבאונדים בממוצע למשחק והראה דומיננטיות בצבע. בגיל 27 סורקין ללא ספק בשיא הקריירה שלו.
אם יש שחקן שאפשר היה לצפות ממנו ליותר, זה עוז בלייזר. הפורוורד של הפועל ירושלים הוא ריבאונדר מצוין, ניחן ביכולות אתלטיות וגם בקליעה לא רעה משלוש, אך נוטה ללכת לאיבוד, בעיקר בהתקפה. בשלב הבתים האחרון ממוצעיו עמדו על 4.7 נקודות ו־5 ריבאונדים, ולאור חוסר הניסיון אצל לא מעט משחקני הסגל – הוא בהחלט יכול לתת יותר.
