עד לאחרונה עוד זכרנו בקלות איפה היינו כששמענו שחיסלו את אלפרון בדרך נמיר בתל־אביב, וכמה רחוקים היינו מהבום האימתני כשניסו לחסל את רוזנשטיין סמוך לרחוב אלנבי, רצחו על הדרך שלושה עוברי אורח תמימים ופצעו עוד 33 אחרים. אלו היו סיפורים שהבליחו אחת לכמה שנים, ולכן נחרתו בזיכרון הקולקטיבי. ואילו עכשיו האימה כבר שוטפת את התודעה וסוגרת עלינו מכל עבר. נוכח חיסולי העבריינים שמתרחשים השכם וערב ברחובות, בקניונים, במסעדות, בתחנות דלק ואיפה לא - נראה שכולנו נצטרך להתחיל להסתובב בקרוב עם אפודי מגן.
"תראו אותם, תראו מה קורה באמריקה, ככה זה שם, בעוד שאצלנו הולכים ברחוב ומרגישים בטוחים", התגאינו פעם תוך כדי שאנחנו מצקצקים בלשוננו, ואילו היום אנחנו נושכים את השפה מרוב אימה כששטח המחיה הבטוח שלנו הולך ומצטמצם, והכדורים שורקים לנו מעל הראש. כמעט כל אחד מאיתנו יכול להדפיס לעצמו מפה אישית ולסמן היכן הוא בילה, נסע או הסתובב בחודש האחרון, במקביל לשרטט את תוואי ניסיונות החיסול - ובום, תתפלאו כמה קרובים הייתם, כמה כדורים חתכו לכם את מסלול החיים. ואל תשכחו להגיד הגומל.
כנופיות העבריינים הפכו את הרחובות לזירות קרב מדממות. הם מסתובבים באקדחים שלופים ומורידים אנשים כאילו זו יציאה להפסקת סיגריה, ולא, אין תשובות, רק ייאוש נוכח הזיווג הכושל בין התפקיד שנקרא השר לביטחון לאומי לבין האדם שלחרדתנו ממלא אותו - יצור חדל אישים ומסוכן שמפקד על משטרה תשושה, מוכה ומבולבלת.
גם לפני שהחיים שלנו הפכו לרכבת דוהרת של פשע פלילי, ההתמודדות של המדינה עם תחביב החיסולים של העבריינים הייתה כושלת. בנוסף, אחוז הפיענוחים של הרציחות ונסיונות החיסול הללו - בעיקר בחברה הערבית - הוא נמוך באופן מחריד. אנחנו אשמים, כי התעלמנו במשך שנים מהפשע שפשעה המדינה כלפי כולנו - כשאיפשרה את כדור השלג המדמם והמתגלגל של חוסר המשילות בחברה הערבית. את היעדר ההרתעה, וכתוצאה מכך את העלייה בשיעור האלימות על כל סוגיה. המצב הזה בעוכרי כולנו, כי כאשר נמחקים הגבולות בצד האחד, הכדורים נורים בצד השני. והם עפים לא רק בסמטאות הכפרים, אלא גם בלב איילון.
העבריינים איבדו מזמן את הפחד. החיסולים מתבצעים בכל מקום, לאור יום - בכבישים במסעדות, בקניונים, בתחנות דלק. ישראל עדיין נחשבת וגם מתייחסת לעצמה כאל מדינת חוק, אבל מי שאמור לאכוף את החוק ולשטוף את הרחובות בתחושת ביטחון עסוק באכיפת סוסים בקפלן, ודומה ששום דבר מעבר לכך לא מעניין אותו. וגם אם יעניין אותו, זה הרי כל כך גדול עליך, בן גביר, זה תיקון כל כך קשה ואדיר שיש לבצע, ולא נראה שהיכולות שלך עונות על הדרישות.
וכך, שום ישועה לא נראית באופק, אלא רק דם, ייאוש, ותפילות. בטח כאשר מבחינת השר האחראי, הרבה יותר דחוף לשלוח משטרה להדוף את המפגינים במושב רמות בזמן שהזוג המלכותי מעלה לרשתות החברתיות סרטונים עם משקפיים ורודים, מאשר לטפל בהרעלת הפרוטקשן בגליל וברציחות בלב הערים.
