כאשר מדברים על מגילת העצמאות, בדרך כלל מתרכזים במשפטי הפתיחה המהדהדים שלה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", או באחת הפסקאות הבאות שמרכיבות אותה, המדברות על זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ, הקריאה לשלום עם כל תושבי הארץ והשותפות במאבק נגד הרשע הנאצי.
כל זה טוב וחשוב. מגילת העצמאות היא באמת מלאכת מחשבת של ניסוח מדויק, שכל מילה בה נבחנה ונשקלה בידי ראשי היישוב העברי ערב הקמת המדינה. אבל מעניין לא פחות הוא החלק האחרון של המגילה, המוקדש לחתימות. 37 אישים זכו לחתום על מסמך הייסוד של המדינה, בראשם כמובן דוד בן־גוריון, ובהם גם גולדה מאיר, משה שרת, הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון ורבים וטובים אחרים. בכל פעם שאני מתבונן בחלק של החתימות, וחושב לעצמי באיזו התרגשות הם בוודאי אחזו את העט כשהגיע תורם לחתום, אני נתקל בחתימה של דוד רמז.
למה דווקא בחתימה של רמז? כי היא הבולטת מכולן. רוב החותמים השתמשו בעט שהביאה במיוחד לאירוע מינהלת העם, שהתכוונה שתהיה אחידות בצורת החתימה. רמז הביא איתו את העט שלו, המיוחד, העבה, ועד היום הוא השם הבולט ביותר מבין החותמים. עבורי, סיפור החתימה של דוד רמז - שיש לו זכויות רבות בימים הראשונים של היישוב כחבר כנסת וכשר - הוא לא רק אנקדוטה היסטורית. יש לו מסר חשוב, במיוחד בימים האלו. בחודשים האחרונים מגילת העצמאות הפכה לסמל של המחלוקת הלאומית שבוערת בנו. אלו אומרים כולה שלי, ואלו אומרים כולה שלי. אלו טוענים שהערכים שבה תומכים בתפיסה שלהם לגבי האיזון הנכון בין רשויות השלטון, ואלו סוברים שדווקא להפך. אך האמת אינה כאן ואינה כאן. מגילת העצמאות היא של כל הציבור הישראלי, ולצד 37 החתימות הממשיות שעליה, יש עוד מיליוני חתימות שקופות של כל אזרח ואזרחית. כולנו חתומים על המגילה - כל אחד מאיתנו עם העט המיוחד שלו, הערכים, הסיפורים והתקוות המיוחדים שלו. לאורך השנים למדנו להתאחד סביב המגילה, להוסיף בתחתיתה עוד ועוד חתימות, והיום מגילת העצמאות היא המקום שבו נאספות כל החתימות האלו, ועל בסיסן צומחת השותפות הישראלית.
אסור שמגילת העצמאות תיקרא כאילו היא תומכת בצד אחד בלבד של המפה הפוליטית; ניכוס כזה ימחק ממנה חתימות רבות של ישראלים, שותפים לדרך. מה שעלינו לעשות הוא הפוך: להוציא כל אחד ואחת מאיתנו את העט המיוחד שלו, לחתום מחדש על המגילה, למצוא את המקום הייחודי שלנו בתוך הטקסט המכונן הזה - ואז לקחת את כל העטים האלו ולהמשיך לכתוב בהם, יחד, את הסיפור הישראלי הגדול.
יעקב חגואל הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
