בקרוב מאוד יחלוף עשור מהרגע שבו המילה "פרשת" הפכה לחלק בלתי נפרד מהשם "איל גולן". בלתי נתפס מה עבר בפרק הזמן הזה על הנשים שהיו אז נערות והיום הן בוגרות ואימהות, שמחכות לפסיקת בית המשפט בתביעה האזרחית נגד הזמר, בערך המוצא האחרון שלהן להכרה של המערכת בכך שדבר חמור קרה שם, לאחר שהחקירה הפלילית נסגרה. כמעט בלתי נתפס באיזו מידה השתנה היחס הציבורי לעדויות על תקיפה מינית, אבל רק אחרי ארבע שנים, בעקבות מי־טו. ואולי מה שהכי בלתי נתפס הוא שהקריירה של גולן נמצאת היום במקום טוב, אפילו טוב מאוד.
כן, הקיץ האחרון רק חיזק את המגמה שהופיעה בכתבה שפורסמה בעיתון זה לפני כמה חודשים: גולן הוא קו שבר ישראלי. יש ציבור גדול ורב, בהם כאלה שמאוד אהבו אותו, שהוציאו אותו כליל ממתחם הלגיטימיות. הם לא ילכו להופעות שלו והמחשבה לראות אותו באירוע ממלכתי גורמת להם לרצות להקיא. מנגד, יש ציבור גדול ורב, אולי אפילו יותר, שמילא את בלומפילד ואז את קיסריה והיה מבסוט לפגוש את גולן במסגרת מיזם הופעות של משרד התרבות, כלומר פרויקט שמומן מכספי משלם המסים, וזה אחרי שאפילו אוניברסיטת אריאל ביטלה הופעה שלו עקב מחאה. יש אמנים שיעדיפו להתחמק משיתוף פעולה איתו, כמו עברי לידר. יש כאלה שלא תהיה להם בעיה להחליף אותם, כמו רמי קלינשטיין.
כל אדם זכאי להחליט איזה זמר לאהוב ומה יגרום לו להפסיק. אבל התמיכה המסיבית בגולן מלמדת משהו עמוק על החשיבות שלו להרבה מאוד גברים ונשים, ועל התפקיד התרבותי, החברתי והפוליטי שהוא מגלם אצלם. אם אחרי כל החשדות, התמלילים והסיפורים המבחילים גולן כל כך עוצמתי במיינסטרים - למרות הכישלון לחזור לפריים־טיים - אפשר לקבוע שהוא ירש את זוהר ארגוב לא רק כזמר יוצא דופן שהגיע משומקום לפסגה, אלא כסמל שאף כתם לא ישלול ממנו את התואר לשיטתם.
בניגוד לחזות ה"תזכירו לנו במה מדובר" שלו ושל אנשיו בכל הקשור לפרשה, איל גולן כבר לעולם לא יחזור להיות קונצנזוס. אבל בקיץ הזה הוא הוכיח עד כמה החברה הישראלית קוטבית גם ביחס אליו. לכן גולן ואפילו מכונת היח"צ החזקה שלו הם בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא אנחנו.
