המעבר הצפוי של דניאל פרץ לבאיירן מינכן לא מפתיע אותי, הוא בעיקר משמח. יש לו את כל החבילה של שוער מודרני: ממדים פיזיים, איכות ומעל לכל אישיות מצוינת וכושר מנהיגות.
האתגר במשחק באחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם הוא גדול מאוד. דניאל מסומן כפוטנציאל וככל הנראה יהיה שוער המשנה של מנואל נוייר האגדי. מצד אחד להתאמן עם הטובים ביותר, מצד שני להתמודד עם ישיבה על הספסל. צריך סבלנות, ואני משוכנע שהוא יקבל את ההזדמנות – והמעבר ישתלם.
יש דמיון בין המעבר המסתמן של דניאל למעבר שלי בתחילת שנות ה־90 לגלזגו ריינג'רס מסקוטלנד, אז מהמועדונים הגדולים באירופה. גם אני הגעתי כפוטנציאל וכשוער משנה, לכריס וודס, שהיה גם השוער הראשון של נבחרת אנגליה. וודס מיד נפצע ושיחקתי ברצף כמה משחקים משמעותיים, כמו הדרבי הגדול מול סלטיק ונגד באיירן מינכן באירופה. כשוודס החלים הוא חזר להרכב. ההזדמנות השנייה הגיעה, אבל לא יכולתי לממש אותה. אחרי שהפסדנו בגמר גביע הליגה המנג'ר אמר לי שהעמדה שלי, אבל זה היה כרוך בוויתור על מפגש הפלייאוף בקולומביה על העלייה למונדיאל 1990. בחרתי בנבחרת ישראל.
אבל עבורי זו הייתה אוניברסיטה לחיים ובוודאי לכדורגל. שיחקתי עם השחקנים הכי גדולים בבריטניה, במועדון ענק, ולמדתי איך העולם המקצועני האמיתי מתנהל. אין לי ספק שבהיבט זה גם דניאל יחווה חוויה עוצמתית ומרגשת. להיות עם הגדולים ביותר בחדר הלבשה זה חלום וגם הזדמנות מצוינת להתפתח.
החזון שלנו הוא שבעתיד נבחרת ישראל תהיה דיירת קבועה בטורנירים גדולים: יורו, מונדיאל ואולימפיאדה. נוכל לעשות זאת רק אם יהיו לנו 15 עד 20 שחקנים לפחות שישחקו בחמש הליגות המובילות באירופה. זהו רף גבוה, אבל הקיץ האחרון – שבו שתי נבחרות שלנו הצליחו במעמדים הכי גדולים – הוכיח שהכדורגלן הישראלי הצעיר הוא פוטנציאל נהדר. אני מאמין בו, ובוודאי בדניאל.
•••
בוני גינצבורג הוא המנהל הטכני של נבחרות ישראל הצעירות בהתאחדות לכדורגל
