10:30 בבוקר, תחנת אליפלט / יש פה מישהי בתחפושת מלכת לבבות. תודה שבאתם, קוראת ליוצאים מפתח הרכבת לחמסין של דרום תל אביב; מחלקת להם פרחים. לידה חבורה של חובשי כובעים עם חצוצרות. מנגנים, מרימים.
עוד מעט, כאן באליפלט, את ההפנינג יחליפו זעקות המוחים. בעד רכבת בשבת, נגד הדרת נשים. יאזקו עצמם לעמודי הקרונות, לא יאפשרו לרכבת לנסוע. מגפונים, תופים, שלטים; “לא זזים מפה”, שרים.
וזה יהיה בלתי נתפס. איך כלי מתכת ופלסטיק, אין בו רגשות, רק אוסף קרונות, יתקבל בכל כך הרבה אמוציות. בהתרגשות אצל נתחים מהעם, כאויב אצל חלקם.
ואולי ככה זה בעת הזו. כשיש אנשים שמרגישים כל כך רע תחת הממשלה, קשה לקבל ממנה מתנה. גם כזו שמחכים לה יותר מ־50 שנה.
שעתיים קודם, תחנת קוממיות בבת ים / יש פה באוויר, כלומר בלחות, ריח של היסטוריה. של חדש. זו התחנה הדרומית, והרכבת בדיוק יוצאת. איתי בקרון האחרון, כמה ישראלים מצחיקים; המבט קדימה, נחוש, אבל נוסעים בלי יעד. לאן, שואל. סתם, מטיילים.
יש למשל את מרינה, שעלתה לרכבת עם ארבעת הקטנים שלה, שמבהירה שיש לה יותר מדי ילדים ועבודה בשביל כל הפוליטיקה שסביב הרכבת; ויש את אייל ניר, מתל אביב, שלא מפסיק לפנק את היקום בפלאשים. את כל הזיכרון של הנייד גמר על האתרים של בת ים, כאילו הוא איזה תייר באוטובוס קומתיים.
ויש, קצת יותר קדימה, את עמי צדוק, 71, וזהבה שרעבי, 58, אלמנים שנמצאים בפרק ב’. “יש יתרונות בחיבור של אלמן ואלמנה”, עמי מסביר, “היא לקחה אותי אלמן, היא תחזיר אותי אלמן, ולהפך”.
את השניים האלה ראיתי מקודם, אחרי שלא מצאו מקום לאוטו ליד הרכבת, והחנו על שער הכניסה של אצטדיון בת־ים. “אין משחקים עכשיו”, זהבה לא מבינה מה נפלתי עליה.
אחלה רכבת, האמת. מזגן חזק, וייפיי חלק. תיכף, כשנעבור ליד תחנת רוטשילד, לזהבה תבוא הברקה, לרדת בבני ברק. רק שהרעיון ירד כמו שעלה. השמלה הפרחונית שלה לא מתאימה. “ככה לא אסתובב שם, אני מכבדת את המקום”, תסביר ואז תספר על הבן שלה שחזר בתשובה. “טוב לו, חי את החיים שלו, זה לא שולל שהרכבת צריכה לעבוד בשבת”.
אחריה עמי יספר על השנים שלו בפריז. הוא חי שם לפני איזה 40 שנה. “התניידתי רק ברכבות”, יתאר, “בושה שלקח כל כך הרבה זמן. ובכלל, תראה לי מקום בעולם שרכבת לא עובדת שבעה ימים”.
ואז, לפני שהשניים יירדו ביפו, כאילו אין איזה אצטדיון חסום, אשאל מה יקרה אם יעשו לזהבה ברכבת הדרה. “נראה לך שאני אתן שיזיזו אותה”, עמי יכווץ גבות.
תחנת אהרונוביץ’, בני ברק / מקודם, בארלוזרוב, כשהרכבת ירדה מתחת לאדמה, והאיצה, ונהיה קצת חשוך, היה פה זוג מבוגר, רותי ומשה אשכנזי, שנתנו ידיים. זה מהתרגשות, רותי הסבירה. ואז נזכרה בחתונה שלהם, לפני 39 שנה, באולמי מוניטין בבת ים, ואיחלה שהעם שלנו, ימין ושמאל, גם ידע לתת ידיים.
כמה דקות אחר כך עצרנו בתחנת אהרונוביץ’, כדי לברר מה מפריע שהרכבת תיסע בשבת. היא הרי ממילא מתחת לאדמה, וכמו שאמר אחד הנוסעים שפגשנו, היא תוביל לפחות תנועה על הכביש ולפחות חילול שבת. ישראל ענדן, 43, הסביר במבטא אמריקאי שעלה מניו יורק, כי רצה מדינה יהודית, וש”אם היא הייתה נוסעת בשבת, לחלק מהעם היה קשה לנסוע בה”.
יש לו תשעה ילדים, ואפילו נכדה, דבורי בת התשעה חודשים. חיוך של יום קודש מתפשט כשהוא מזכיר אותה. ממש לפני שהוא עולה על הרכבת, אני שואל מה יעשה אם יראה מישהי חשופה. “אני לא אסתכל, אני בכלל סבא”, ענדן מבהיר ומוסיף: “כולם רוצים דמוקרטיה, בטח הציבור החרדי. כי מחר יכפו עלינו”.
ותכף, כשנחזור דרומה, עדיין בבני ברק, אפגוש שני תלמידי ישיבה, שמעון ואביחי, בני 19, שיעשו כווצוץ בלב. “אני נראה לך מכשף?”, שמעון ישאל, “כי מדברים על החרדים כאילו הם מכשפות”. ואחריו אביחי יבקש: תהיו יותר עדינים עם הציבור החרדי. ויציע: אולי הרכבת הזו תחבר בינינו.
• • •
בבוקר, בפעם הראשונה כשראיתי את הרכבת, מתקדמת, אי שם באופק, על 50 קמ”ש, כמו חללית כזאת, לבנה, יד ראשונה, זה נראה כאילו עלינו כולנו על המסילה. אבל אז, כשהתקרבה, היא פתאום נראתה לי מקרטעת כזה. שחוקה. כאב לה בחשמל למעלה. בתחנות. כאב לה במדינה שמתחת למסילה.
לא פלא. עוד לא סיימה הרצה, וכבר העמסנו עליה: מאבקים של ימין ושמאל, ושיבושי המוחים, וסכסוכי אגו, ומלחמות דת, וקרבות על שעות ההפעלה. וזה עוד לפני הציפיות: שתגאל את המטרופולין, שתמזג בין הערים, שתהפוך אותנו לקצת יותר מחוברים.
ומרוב שהעמסנו, קיבלנו רכבת משא. ועכשיו, נראה אותה סוחבת מדינה.
