תגידו, זה אמיתי?
לא, אל תיבהלו. שבו דקה. קחו מים. נסו לתרגל נשימות. יופי, הלב שלכם כבר לא על מאתיים. ועכשיו, כשהצבע מתחיל לחזור לכם ללחיים, ארשה לעצמי לשאול שנית. לא בהתלהמות ולא בקנטורים. יותר בחוסר אונים: זה אמיתי?
לא, אני מגחכת, זה הזוי, אין מצב.
אבל יש הוכחות. שר החינוך של מדינת ישראל, יואב קיש, צולם על חם כשהוא משתזף עם משפחתו במלדיביים ואפילו משוחח בסלולרי על חוף הים. מה, לא ראיתם? בשורטס. זה מה שאמור להוכיח שלא ינום ולא יישן. מכל מקום בחלד הוא ימשיך לדאוג לילדי ישראל.
נו, באמת. לנהל משא ומתן בשלט רחוק עם רן ארז, יו"ר ארגון המורים, שמאיים בהשבתה ממושכת, זה כמו ללמד שחייה בהתכתבות. לא רציני. לא יעיל. מסוכן!
למי? לילדים שלנו שמצפים לאל"ף־בי"ת של חינוך שהוא יציבות, ודאות ושגרה? לתיכוניסטים שלנו, שבחופש הגדול החתימו כרטיס בקפלן ועל רקע חוק הגיוס שוקלים נפקדות?
ברור שההתנהגות הבריונית של ארז גובלת באפס אחריות. מערכת החינוך קורסת, יש מחסור כרוני באלפי מורים, מנהלי בתי ספר משבצים בתפקידי הוראה אנשים נטולי הכשרה רק כדי לספק סוג של בייביסיטר למאות אלפי משפחות שכבר מטפסות על הקירות, אבל מי שעומד בראש מקצוע ההוראה מציע למורים הטריים לחפש מקומות עבודה חלופיים. אל תגידו שהוא לא דואג לכם. השביתה שהוא מבשל תהיה ארוכה ולכן חשוב שתהיה לכם פרנסה.
וקיש? נראה לכם שהוא מתפקד כמו מנהיג? ברור שזכותו לצאת לחופשה, אבל למה לא להשתכשך בגבולות הארץ, כשהאצבע באמת על הדופק?
עייפתי, אני מבשרת לקולות הפנימיים שממשיכים לבעבע בתוכי. מה שקורה עכשיו, שבועיים לפני, הוא שיא השיאים. יש גבול לכל תעלול. גם בתיאטרון האבסורד שהפך למציאות חיינו הנוכחית. אמנם לא זכור לי שמתישהו, במאה האחרונה, התחולל אירוע היסטורי ושנת לימודים כלשהי נפתחה ב־1 בספטמבר ללא איומים ומאבקים ודיונים עד לדקה ה־90 וים של בלגן, אבל אין ספק שישראל 2023 המציאה טרנד ויראלי חדש - השתנה מראש המקפצה.
איפה הצהלולים ומחיאות הכפיים? הטיקטוק בכוננות ספיגה. קבלו את מנהיגי ישראל בביצוע משותף!
אפילו הרעיון המוטרף הזה לא מצליח לעורר התרגשות. האמת? זה הגיוני. 33 שבועות של הפגנות, מגשם זלעפות ועד חמסין קטלני, גמרו לנו את האנרגיות וכתשו לנו את הנשמה.
לרגע עוברת בי צמרמורת. מה, יכול להיות שרק אני מודאגת? שרק העצבים שלי מרוטים עד דק?
כן, זה דווקא הגיוני מאוד. הורים חוששים לפתוח את זה. אם יגידו שיולי־אוגוסט הם התגלמות הגיהינום יחשדו שהם לא מספיק אוהבים את יוצאי חלציהם, אבל לסבתות מותר להגיד הכל. בלי לדפוק חשבון.
אז הנה, אני אומרת. כותבת. מבקשת. מתחננת. עוד לא מאוחר. שבועיים זה המון. בואו נשנה את פני ההיסטוריה ופעם אחת נגיע ל־1 בספטמבר בלי מלחמות. "פתיחה חלקה" נקרא לזה. ברור שנברך על הנס. לפעמים חלומות מתגשמים. גם לסרטי אימה יש סוף.
אז תגידו לי שזה לא אמיתי מה שקורה עכשיו. פליייייייייז.